אני שומרת שבת, אז הייתי בלי הטלפון אצל הבן זוג שלי כשהכל התחיל. בשש בבוקר שמענו לופ שלא נגמר של אזעקות, בפעם השלישית שקמנו לממד הבנתי שזה משהו לא רגיל ולכן בחרתי בשלב הזה לחלל את השבת ופתחתי את הטלוויזיה, הדבר הראשון שראיתי מול העיניים היה התמונה המוכרת של המחבלים בשדרות עם הRPG ביד מחוץ לבתים של אזרחים.
אני זוכרת שפתחתי את הטלפון וראיתי המון שיחות מהמפקדים שלי, ההורים שלי הגיעו לאסוף אותי ובלי לחשוב יותר מידי לא חיכיתי שיקפיצו אותי, עליתי על מדים ונסעתי לבסיס פיקוד מרכז – הבסיס בו שירתתי לפני היציאה לקצונה.
כל החודשיים הראשונים של הלחימה הייתי בפיקוד מרכז, אפילו נכחתי בהערכת מצב הראשונה בה התכנסו כל המפקדים הבכירים ב-7/10 בבוקר יום שבת.
שירתתי כסמב״צית חי״ר ולאחר שנה החלטתי שאני רוצה לצאת לקצונה, לאחר כמה חודשים של הכשרה ובה״ד 1 שובצתי כקצינת חמ״ל באוגדה 146, אוגדת המילואים של פיקוד הצפון, כל הסד״כ שלה מורכב מכוחות מילואים ומכון להיום היא תופסת הגנה בגבול הצפון.
העתיד שאני רואה בתפקיד שלי זה קודם כל המון עשייה ומשמעות, דאגה והבנה של התמונה הגדולה יותר – כשאני נמצאת בחמ״ל מבצעי מאחורי הקלעים אבל מסוגלת להבין שאני אחראית על חייהם של לוחמים בשטח ותושבים בביתם. מעבר לכך, אני מאחלת לעצמי שהתפקיד יהיה חוויתי ומאתגר בצל הלחימה במיוחד בגזרה הצפונית.
את המלחמה אני חווה באופן יומיומי, אפשר לקרוא לזה שגרת מלחמה, זה פוגש אותי בעיקר בתפקיד שלי בצבא. אני מרגישה שכל פעולה שנעשית בצבא משפיעה עליי באופן ישיר, גם על העבודה וגם על האחריות שלי.
■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן
◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן
