בת שמונה מהדרום, חוותה השפלות וחרם מצד חבריה לכיתה ואף סירבה להיכנס לקבוצת הווטאספ הכיתתית. התוצאה? קללות ואיומים שהסתיימו לטענת אמה באיום לפגוע בחייה.
“ביום שבת אחר הצהריים הבת שלי פנתה לאחת הילדות שלומדת איתה בכיתה בבקשה שלא ישימו אותה בכל מיני קבוצות ווטסאפ ובתגובה קיבלה סידרה של קללות”, מספרת אמה של נעמה בשיחה עם mako.
נעמה סובלת ממספר אלרגיות ומלווה בסייעת רפואית מגיל שלוש. מגע עם אגוזים או בוטנים מסכן את חייה. הילדה איתה התכתבה לא היססה לנצל את העובדה הזו ואיימה להביא נוטלה ואגוזים לבית הספר. “בא לי שתמותי”, כתבה לה. “כשתחזרי לבית הספר אני אביא רק נוטלה ואגוזים וככה את תמותי”.
בבית הספר הבהירו לרונה שטיפול במקרים כאלה ייאלץ לחכות לספטמבר. לטענת רונה, גם אמה של הילדה שכתבה את ההודעה הפוגעת לא שיתפה פעולה. “כולנו צריכים להבין שאסור שתהיה אלימות. היא לא הפתרון והילדה שלי לא צריכה לחשוש. הבת שלי יכולה להיתקל בה ברחוב וכרגע הבת שלי בחרדה אמיתית כי הילדה הזו משפיעה וסוחבת אחריה ילדים אחרים ואני לא מעוניינת שזה יימשך. הורים שהם לא עם ילדים עם אלרגיות לא מבינים את החרדות שלנו. הבת שלי לא יכולה ללכת לבד ליום הולדת או לגינה. לילדה שלי יש מוגבלות רפואית ואני מחנכת את הבת שלי שהיא מיוחדת”.
“התכתובת מטרידה ומטלטלת, והשימוש בחולשה של אדם אחר כמנוף לאיום – הוא אירוע שאסור לנו כהורים וכאנשי חינוך לעבור עליו בשתיקה”, אומרת קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה מטעם מכון אדלר. “זו לא רק הבעיה של אותה ילדה, שאגב, הגיבה למילים הקשות באופן מעורר השראה, אלא הבעיה של כולנו. ככל שלא נלמד את הילדים והתלמידים שלנו שוויון ערך, כבוד, אמפתיה, דרכים מיטיבות להכלת תסכולים ונטוש גישות חינוך מפנקות שלא מאפשרות לילד לראות את התפיסה הסובייקטיבית של האחר או גישות סמכותניות שמעריצות נוקשות, ציות וכוח – נמשיך לחיות בתרבות שאלימות היא חלק בלתי נפרד מהיום-יום שלה. ילדים שגדלים באווירה משפחתית מעצימה, קשובה, מעודדת, מכילה, שמספקת תמיכה מתאימה לכל אחד מהפרטים שבה – כנראה יחוו לאורך השנים הראשונות שלהם יותר חוויות חיוביות שיאפשרו להם לפתח מאגר עידוד פנימי וחוסן רגשי שיעזרו להם בדיוק ברגעים האלה. עם זאת, ברגע האמת, אירוע כזה מצריך התערבות מערכתית – שיח ישיר וברור עם ההורים של הילדה שאיימה, דיווח ושיתוף למחנכת הכיתה (כן, גם אם זה חופש גדול) ויועצת בית הספר. אנשי החינוך וההורים צריכים לתת מקום לקולות שעולים משני הכיוונים, לגשר בין הפערים, לתווך את הרגשות של האחר ולאפשר לילדים לצמוח גם מתוך אירוע כואב”.
