היום, 19 שנים בדיוק לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, אנו עומדים בצומת דרכים היסטורי. 34 ימים של לחימה עזה בצפון, שכללו הקרבה עילאית, רעות אמתית ומסירות נפש בלתי רגילה, עדיין מהדהדים. עבור לוחמים רבים שנטלו חלק באותה מערכה, כמוני, הזיכרונות חקוקים עמוק בלב. יצאנו אז להגן על תושבי הגליל, על גבולנו הצפוני ועל הזכות הבסיסית לחיות בביטחון במדינת ישראל. איבדנו חברים לנשק, אחרים נפצעו, ואנחנו נותרנו עם האחריות, הזיכרונות והשבועה להמשיך להילחם.
והנה, 19 שנים חלפו, ושוב אנו מוצאים את עצמנו במערכה בצפון, לקחתי חלק בזכות להגן על המדינה, כחלק ממלחמת "חרבות ברזל". האיום מצד חיזבאללה שב וניצב מול עינינו. אך הפעם, צה"ל יוזם, תוקף, וחיזבאללה חווה היטב את משמעות העוצמה הישראלית. למרות זאת, מחיר המערכה של 2006 עדיין מהדהד וכואב. העובדה שחיזבאללה לא הושמד אז, היא שהובילה לאיום הממשי והמדמם שפרץ ב-7 באוקטובר. מה שלא הוכרע בעבר, חזר אלינו בעוצמה בצפון, בדומה לאופן שבו עזה התפוצצה שוב ושוב. זהו לקח כואב וברור: עצירה לפני השמדה מוחלטת, היא הזמנה לאסון הבא.
פרשת השבוע, פרשת בלק, מקבלת בהקשר זה משמעות עמוקה וברורה: "הֵן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב." כפי שפירש הנצי"ב מוולוז'ין, כאשר עם ישראל עומד על ייחודו, מתבדל מהגויים ואינו מנסה לרצותם או להתערבב בהם, אז הוא שוכן בביטחון וזוכה לכבוד. אך כאשר הוא מוותר על זהותו, מתכופף ומתחשב יתר על המידה, אזי "לֹא יִתְחַשָּׁב" בו איש.
דווקא מתוך עמידה גאה בזהותנו, בבחירותינו הלאומיות והאמוניות, אנו נגלה את כוחנו האמיתי: "הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה." זוהי רוח של גבורה, של עמידה תקיפה ושל חתירה בלתי מתפשרת להכרעה, עד למיגור הרוע והבסת האויב.
19 שנים חלפו, והאחריות רק גברה. 50 חטופים עדיין מוחזקים בעזה, והמחויבות שלנו ברורה: גם שם, אסור לנו לעצור עד להכרעה מוחלטת. אנחנו עם של לוחמים, עם של חזון ועם של בשורה.
יהי זכרם של הנופלים במלחמת לבנון השנייה ברוך. נחישותם תמשיך ללוות אותנו, כלביא הקם להגן על ארצו ומולדתו, בחתירה נחושה לביטחון ולניצחון.
◼️ הצטרפו לחדשות אקטואליה ופוליטיקה ארצית ומקומית בווטסאפ לחצו כאן
◼️ הצטרפו לחדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
