שבת, 3:21 בלילה.
-אני: ערה?
בת דודתי, זמירה: תתקשרי אלי דחוף!
-מצלצלת… היא עונה ואני שומעת מעבר לקו השני איך היא צועקת לשפופרת “ליזה, יוסי גומר, הוא גומר” ומנתקת. ואני? אני ידעתי. ידעתי כבר שהוא גומר. כמה ימים קודם נסענו לאומן – זמירה, כמה בנות משפחה ואני. היא התפללה מעומק ליבה להחלמתו. כאב לי, כל כך כאב לי. לחשתי לאמי שזה תכף נגמר אבל זמירה המשיכה לזעוק לבורא “תציל את אחי, בבקשה ממך”. היא השתטחה בציון אצל רבנו והתחננה בדמעות שאחיה יחזור למוטב. האמונה גדולה אבל הפעם רק התפללתי שימתין לבואה, שלא יסתלק מן העולם בלי שתזכה להיות לידו, שהרי היא העניקה לו לפני 28 שנה את החיים כשתרמה לו מוח עצם, בהתאמה מדויקת, תוך שסיכנה את חייה – בכך זכתה באחיה היחיד לעוד 28 שנים והוא זכה בחזרה בחיים.
זה לא מובן מאליו, צ’אנס נוסף מה’ – הלוואי על כל הזקוקים לישועות… התחושה ההיא הייתה חזקה ממני, התפללתי על מאות אנשים בציון אבל הלב מיאן להתפלל על יוסי שלנו, לא רציתי לשאת את שמו לריק אבל עניתי ‘אמן’ על כל ברכה שאיחלו לו. הלב בכה בשקט. כשהגעתי בערב שבת לבית הוריי היה חשוב לי להעביר את המסר לאבא שלי היקר, לבקש ממנו שיתכונן לבשורה הקשה. הוא לא אהב לשמוע זאת אבל בליבי ידעתי שזה נגמר, שהאחיין האהוב שלו תכף מוסר את נשמתו לבורא. זה היה לי ברור, הרגשתי, אין לי מילים להסביר איך ולמה, פשוט הרגשתי וסירבתי לנסוע ל”איכילוב” להיפרד. הפרידה ממנו הייתה כשראיתי אותו בשבת, לפני שלושה שבועות בביתו, לא מדבר, לא מצליח לאכול כראוי ועדיין ניסיתי לבדר. הוא זרק חיוך מאולץ – וזהו. כמה דקות אחרי אמרתי לאימי שזה עניין של זמן, שהסיפור גמור, שהוא חי עד תום חיים מלאים, נהנתנים, מאושרים, עם המון חופשות, טיולים ובעצם עשה מה שבא לו. כמעט. רק ילדים הוא לא הספיק לעשות. הכול עולה פתאום אבל הזיכרון הכי ברור הוא מאותו מפגש בינינו לפני חמישה חודשים כשהבטתי בעיניו כשקרא לי, הוא הביט בי חזרה בעיניו הכחולות היפות והתחיל לבכות.
בן דודי הגדול בוכה? “יוסי, אל תבכה”, ביקשתי. אבל הוא בכה, דמעותיו לא פסקו והוא רק הספיק לספר שהוא חולה ב… “דלקת ריאות”. לא, הוא לא ידע שהסרטן חזר. אחרי 28 שנה המחלה הארורה חזרה לתקוף – והפעם, היה ברור שזה סופני, זה היה כל כך בולט, הוא כבר לא היה הוא. בן דודי גר קומה אחת מתחת לבית הוריי, מסלון ביתו ניבט הים היפהפה של אשדוד – הנוף המרהיב הזה עשה לו טוב. היה לו את הנוף, את האישה הנפלאה קטי ואת הכלב טוני. לילדים כאמור הם לא זכו. רק לאחר לווייתו התגלה לכל המשפחה שהוא תרם מידי שבוע צדקה לעמותה שמשקיעה ומטפחת ילדים. צחוק הגורל. בכלל, זה היה שבוע קשה, שבוע של צער עמוק, של יגון קודר, של רחמים אינסופיים ושל גאולה – בכל זאת בורא עולם גאל את יוסי מייסוריו. והוא סבל, סבל בלתי יתואר.
כשהובא ללווייתו, גופתו הייתה צנומה, זה הסביר את השינוי הקשה שעבר עליו בחודשים האחרונים, מגוף של ספורטאי נשארו ממנו עור ועצמות. עצוב. כשנלקח למנוחות, צלצל הטלפון של אימי, על הקו בת דודתה שבישרה לה על לוויה נוספת, הפעם של בן הדוד שלהן. מה יש לומר? שתי לוויות ביום אחד, כאב ללא תחתית אך עם זאת ללא זעם. אין תלונות כלפי הבורא. ה’ נתן, ה’ לקח, יהי שם ה’ מבורך. למחרת, אגב, החלטתי שהכאב הוא ניצחי אך החיים לא – לכן יש להמשיך לחיות, בדיוק כמו שדוד יוסי אהב, לנצל כל רגע, לבלות, לנסוע, לטייל, לעבוד, לצחוק והעיקר להבין שהמרדף הזה אחרי כסף, שגורם לאנשים לאבד עשתונותיהם ולפזר שנאת חינם – הוא לריק, כי במאני טיים, אף אחד לא הולך מהעולם הזה אפילו לא עם זוג גרביים.
בשורות טובות ורק בריאות,
ליזה
