הבולדוזרים: המסע של אלי וצחי צוק בדרך להקמת המלון הראשון במושבה

בגיל 65, אלי צוק יודע שהפעם, אפשר לסמן וי על החלום שיישאר לנצח כהיסטוריה לאחר שבנה יחד עם בנו צחי, את המלון הראשון בגדרה, "ליר סנס", הממוקם מרחק נגיעה מרחוב הבילויים המשודרג. "הכל מתחיל בבנייה, בחשיבה", אומר צוק, בן להורים ניצולי שואה ותושב מושב בית אלעזרי, שידע עבודת כפיים כבר מגיל העשרה המוקדמות. "אני עובד מגיל צעיר במתכת ועם עץ, כבר 50 שנה", מבהיר האומן והנגר המוביל של השפלה ומגלה שאת כל העבודות במלון ובמסעדה שבקומה התחתונה, בנה יחד עם בנו, ללא תכנית כתובה. "אנחנו באים מעבודת אדמה, ככה שאצלנו אין את השטיקים, הכל בראש", אומרים השניים", ומחייכים.

יש להם לאבא ולבן על מה לחייך. לפני ארבע שנים הם רכשו את הנכס המשתרע על שלושה דונם ובמשך שלוש שנים אינטנסיביות בנו אימפריה של ממש, השקיעו עשרים מיליון שקלים במקום ששווה הרבה יותר, בוודאי כיום, מבחינת ערכו הנדל"ני אך לא רק. המבנה היה בבעלות צאצא מייסדי המושבה, ממשפחות האצולה, ד״ר בנימין זאב פון וייזל – לפיכך ידוע כבעל חשיבות היסטורית רבה במושבה, כזה שעבר גלגולים רבים, עוד מימי ז'בוטינסקי. במלון הבוטיק היפהפה 25 חדרים רחבי ידיים, עם מרפסות גדולות ונוף ירוק, ריהוט מוקפד, עיצוב פנים אדריכלי ואומנות ישראלית הפזורה על הקירות כפלטפורמה לאמנים צעירים. בקומת הכניסה של המלון שוכנת מסעדת ״אברטו״, הנחשבת לאחת מהטובות בארץ שאותה מוביל השף אסף שטרן ובגג המלון מתחם ספא חדש, Shaya Spa המציע מבחר טיפולים וחמאם טורקי מרשים, הממוקמים לצד רחבת דק ובריכת שחיה – וכל אלה בגדרה, במקום שאף אחד לא חשב מאז הקמתה בשנת 1884, לבנות בה מלון.

 

אחרי 138 שנה שאין בה מלון, אתם מגיעים למושבה ומחליטים לבנות בה. אפשר להגיד עליכם שאתם שני משוגעים?

צחי: "סוג של".

אלי: "תמיד בא איזה משוגע אחד ואומר 'אני אקנה את זה' ואצלנו זה בא ספונטני".

צחי: "השיגעון היה משותף מתוך הרצון להתפתח. יש לנו מקום ברחובות – אחוזת הספא, חיפשנו לקנות נכס מעניין וזה היה עניין של קליק, לראות משהו, להתחבר, לבוא עם חזון ולהרים אותו. המקום הזה היה סנטוריום לקשישים בעבר ובשנים האחרונות הוא היה נטוש, לשמחתי הצלחנו ליישם את מה שראינו בדמיון לכדי מימוש והקמה. המלון הוא תוצר של דמיון ומחשבה, בלי ניירות, בלי תכניות, הכל מהראש".

על פי החזון של הצמד הזה, שאי אפשר שלא להתאהב בהם עוד מהשנייה הראשונה, מדובר במלון שיספק מענה קסום לתיירי חוץ, אך גם לגאלו שמגיעים מהסביבה. לאחרונה עצרו במקום תיירים מסין שהגיעה לחופשה בישראל והבינו כי המרחק לשדה התעופה מהמלון הפסטורלי הוא עשרים דקות בלבד. הם התרשמו עד מאוד מהאירוח, והבטיחו לשוב.

"אני שמח שאנחנו מעלים את גדרה על המפה, שזה בזכותנו", אומר האב הגאה, "בינתיים, עד היום, לא היה כאן כלום במשך יותר ממאה שלושים שנה. רק לאחרונה שופץ רחוב הבילויים ואף אחד לא חשב על מלון בכלל".

בכל זאת, התענוג הזה עלה 20 מיליון שקל…

אלי: "תראי, יש לנו חזון – ואנחנו מממשים את החזון. היזמות הזאת, לעשות מכלום משהו במקום שאף אחד לא מאמין בו זה דבר גדול, זו החוכמה".

צחי צוק, בן 38, נשוי ואב לבת, ליר בת השנתיים. אם השם מצלצל לכם, אתם בוודאי מבינים מדוע נבחר השם הזה למלון – על שמה. "ליר זהו נבל קטן. תוך כדי העבודה על הפרויקט אישתי החלטה לקרוא כך לילדה, השם קסם לי ומהר מאוד הבנתי שכך גם אקרא למלון".

צחי ירש מהאב את האדרנלין לעבודה וכבר לאחר שסיים את השירות הצבאי פתח צימרים במושב. לאחר מכן, נכנס לשותפות במלון בוטיק ברחובות ולפני ארבע שנים החל בחיפושים אחרי היעד הבא, עד שהרגיש את הניצוץ כשעמד במבנה הנטוש וידע בדיוק למה יהפוך אותו.

הדרך לא הייתה קלה. השכנים התנגדו להקמת המלון אולם בני משפחת צוק זכו לתמיכת ראש המועצה, יואל גמליאל, שהיה חפץ במלון ראשון במושבה. "היו הרבה שכנים שראו את הנכס ריק במשך הרבה שנים ובסופו של פחדו שהמלון יהפוך לאיזשהו מטרד. יכולתי להבין את זה, אני אוהב לשמוע לאנשים ואם יש בעיה אני תמיד דוגל בשיח פתוח, מבחינתי אפשר לפתור כל דבר, אבל היו נעולים, אמרו 'לא יהיה בית מלון' והייתי צוחק איתם, אומר להם 'נו, השתחררתם או עוד לא?'.

השכנים התנגדו אבל לתב"ע חוקים משלה: החלמה ונופש. "לא לקחתי את העסקה בידיעה שאני לא יכול לעשות פה מלון, שמתי פה את הכל החיים שלי, זה היה סוג של התאבדות לעשות את זה ואם להודות, זה לא היה מובן מאליו שבתקופה קצרה גייסתי את כל המתנגדים אליי, התחברתי לאנשים שמובילים את המחאה והם הפכו להיות ממש חברים, בשלב מסוים הם הבינו את הפוטנציאל ואת מה שאפשר לעשות פה ואני שמח על כך", אומר צחי.

ואז התחלתם לבנות…

צחי: "תראי, הרבה אנשים הגיעו למבנה ולא לקחו אותו. לכל אחד יש את הראיה שלו, ברגע שאבא ואני נכנסנו לנכס הריק הבנו את הפוטנציאל ובדיוק מה אנחנו רוצים שיהיה כאן. אבא ואני לא אנשים של תכניות, אנחנו לא מגיעים עם דף ומטרה, אלא עושים סקיצה על עיוור, במקום, ברמות שבקושי יש פה מתכנן. ליוו אותנו האדריכלים רז וחני דהן שעשו את תכנית ההגשה בכפוף למה שאבא ואני תכננו בכדי לקבל את ההיתרים הנדרשים למקום".

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמלון הזה נבנה בידיים שלכם!

צחי: "נכון, אבא עשה את כל עבודות האינסטלציה, עבודות החשמל נעשו על ידי חשמלאי שלנו ואת את המנורות תליתי עם השף אסף שטרן ביד. אין משהו שלא נגענו בו, השטיחים, הריהוט, הכל מוקפד על פי הקו שבנינו. יותר מזה, החלונות הם מקוריים, של הבניין, חלונות שאבא שיקם אותם ושיפץ אותם. שחזרנו הרבה דברים במלון מפני שהיה חשוב לי לשמור על הצביון של הבניין, הארכיטקטורה והאופי שלו. בכל זאת מדובר במבנה היסטוריוני שנבנה בשנות החמישים".

צחי שוהה במלון ברוב שעות היום. הוא נושם אותו וחי אותו, אלי קצת פחות. הוא מתבונן בגאווה על המוצר מהצד, מעצים את בנו. "אני לא מאמין שעסק יכול לעבוד כמו שצריך אם אתה לא נמצא בו 24 שעות. בסופו של דבר כדי להטמיע את הקו, את הנהלים אתה חייב לנשום ולחיות את המקום. מי שלא נושם את המקום ומסתכל עשרה צעדים קדימה – אין לו זכות קיום. מה גם שבעידן של היום, אתה צריך להמציא את עצמך כל הזמן, להיות מגוון בהרבה דברים, לרצות את הלקוח בדיוק כמו שאני אוהב שמרצים אותי. גם אני אוהב את החיים הטובים, אוהב חופשות ומסעדות, ולומד מכל מקום שאני הולך אליו, לכן הרצון שלי הוא להביא ללקוח את הרמה הטובה והגבוהה ביותר, בהכל".

פתחת את מסעדת 'אברטו' במלון, לא פשוטה התחרות הקולינרית כיום.

"תראי, אף פעם לא פחדתי מתחרות, תמיד אמרתי שתחרות זהו משהו טוב ומבחינתי שיפתחו כאן עשר מסעדות נוספות, שהקהל יזרום בהמוניו ושרחוב הבילויים יהפוך לעלייה לרגל, העיקר שיבואו. המון אנשים מגיעים אלינו מבחוץ, מחפשים אווירה אחרת, מחפשים מקום שונה, עם אוכל משובח, ספא טוב ותמורה מלאה לכסף. במלון שלנו, אנחנו מסוגלים לתת חבילה שלא נופלת ממלונות הבוטיק מהרמה הגבוהה ביותר בישראל. יחד עם זאת, ברור שאני נלחם עם משהו שהוא הרבה יותר קשה, כל ערב אני נתקל באנשים שאומרים לי 'פעם ראשונה שאני בגדרה'. הדרומים יודעים שגדרה היא סוג של סנטר בשבילם, אבל אנשים מתל אביב, רעננה או הרצליה, אולי פעם כשעברו על כביש 40 בדרך לאילת, ראו את השם 'גדרה'. הם לא יודעים איפה זה גדרה ולא נכנסו אף פעם לגדרה ותתפלאי לשמוע, הם מופתעים מהאזור המדהים, ואני מקווה שהמועצה תשכיל להשקיע כאן יותר מבחינה תיירותית, כמו בזכרון יעקב למשל. לגדרה יש היסטוריה יותר יפה משל זכרון מבחינת יישוב, בניה, הכל יותר יפה, יש כאן מוזיאון נהדר אבל צריך להשקיע יותר בשיווקה כפנינת השפלה".

בשנה האחרונה די השקיעו כאן, רחוב הבילויים למשל זכה לשיפוץ נרחב.

"נכון, בשנה האחרונה הבינו את זה. גם ראש המועצה מבין את זה ועובדה היא ששיפץ את הבילויים. השקיעו שם ים של כסף – וזו רק ההתחלה. הרחוב מהמם ועכשיו זו העבודה – להביא לשם גם מסעדות וחנויות בוטיק, להפוך אותה לדיבור החם מבחינה תיירותית ויש על מה".

איפה התגלו הקשיים, המשברים?

"ללא ספק בבירוקרטיה. חיכינו לדף ממשרד הבריאות מעל חצי שנה במסעדה, למשל. הבירוקרטיה מטורפת אבל זה בכל מקום בארץ, מקשים על אנשי עסקים בישראל כל הזמן. כאיש עסקים אתה צריך להתמודד עם הכל ולספוג: עם נושא המלצרים והטיפים, עם נושא המזומן, כל יומיים יש משהו חדש וגם ככה המקצוע הזה הוא בקרקעית. יכולתי לוותר על הפעלת המסעדה בעצמי ולהכניס מישהו אחר אבל בגלל שאני אוהב את השליטה והקו שלי, הבנתי שתהיה בעיה אם בסופו של דבר המסעדה שהיא חלק מהמלון תמכור על פי רצון הבעלים שווארמה, במקום מה שאני מתחבר אליו. בסופו של דבר החלטתי להביא לכאן את אסף שטרן, שעבד בעבר אצל מאיר אדוני. הוא מעולם לא היה בגדרה, נפגשנו בבית קפה ואחרי יומיים החלטנו שאנחנו פותחים את המסעדה. שמונה חודשים לפני פתיחת המסעדה אסף גם עבד איתנו פיזית, החזיק טוריה לראשונה בחייו, תלה איתנו את המנורות על התקרה, עבדנו ימים ולילות כדי להגשים את החלום".

טוב, לפתוח מסעדה בימינו, לא פשוט, גם לא תמיד משתלם.

"נכון. זה העסק הכי שקרן בעולם: 90 אחוז פוזה, 10 אחוז רווח – ועסק שעשים בו טעויות, אתה משלם בסוף החודש. מצד שני, בחיים לא הכל יכול להיות מאה אחוז, אתה יכול לשאוף אבל גם צריך ליהנות מהדרך. תמיד יהיו את אלו שיאהבו יותר ואלו שיאהבו פחות ועדיין אי אפשר לזלזל באף לקוח. אני חי את הלקוחות ומקבל מהם תובנות וביקורות. לשמחתי הלקוחות מרוצים, האוכל טעים ואחת מהגדולות של השף שלנו הוא שאין לו אגו, מוכן לקבל ביקורת או לשנות דברים – וזה אחד מהסודות להצלחה. הוא מכתיב את הקו הקולינארי אבל מוכן לשמוע, לא מונע מפרינציפ".

במהלך הארוחה המשותפת שלנו – והאנינה, יש לציין, התגאה צוק ביין שמיוצר במיוחד עבור 'אברטו'. "יש לנו מבחר יינות ממגוון עצום של יקבים, אבל זהו יין שעשינו ביקב סורק אצל ניר שחם, במיוחד עבורנו. אבא של אישתי, ראובן שבי, הכניס אותי לעניינים לפני שלוש שנים, כשעשה קורס יין, ומאז התחלנו לייצר כל שנה קברנה פרנק, תחת שמו, כשאנחנו כמובן ליווינו את תהליך הייצור". אגב, אין ספק בכלל, כי צוק צודק – היין שהתיישן במשך 12 חודשים בחבית עץ אלון צרפתי ומכיל 14% אלכוהול, בהחלט משובח להפליא.

מה החלום שלך?

"האמת? המלון היה החלום".

חלום יקר…

"מאוד, אבל אני לא חושב על זה. החשיבה הייתה מלכתחילה לרכוש את הנכס. גם ברחובות כשקניתי מבנה תעשייה בשכונת קריית משה צחקו עליי, כשאמרתי שאפתח שם ספא. כשנכנסנו לבניין ידענו שכאן יהיה דק וכאן יהיה ספא ופה חדרי הטיפולים וכאן הסוויטה והלופט. ראינו את זה בדמיון שלנו. ניגשנו לחבר טוב שלנו שעניינו אותו בעסקה, הוא נכנס מיד בחמישים אחוזים ותוך יומיים קנינו את הבניין. כל מי שאמרתי לו 'אני קונה את הנכס' אמר לי 'קח כדור, לך לבאר יעקב, השתגעת, ירדת מהפסים' אבל עשינו את זה. מרגע שהחלטנו – התגייסנו למטרה, עבדנו במשך שנה, עשרים וארבע שעות יום אחר יום, והרמנו בלב קריית משה מתחם ספא ומלון בוטיק על שלושה וחצי דונם, שבעיניי הוא אחד המקומות היפים בארץ. מראש, אבא ואני ראינו את הבניין וידענו שנהפוך את המבנה לבונבוניירה".

עם יד על הלב, אתה פוחד להיכשל?

"באופי שלי, אני לא חושב על כישלון בכלל. פחד? אין מושג כזה. הדבר היחידי שיכול להטריד אותי במובנים האלה הוא שחלילה המשפחה הקרובה תיפגע מבחינת הבריאות. אין משהו שהוא לא פתיר, בוודאי כשמדובר בכסף. לספר לך שלא היו ימים של משבר? וודאי שהיו. עבדתי קשה מאוד בשביל הכסף כל החיים, משכנתי את הדירה של סבתא שלי, הייתי עונה לטלפונים, מנקה ומנהל את המקום, ישן אולי שעתיים אז יכול להיות שבשלב מסוים חששתי שהפרויקט הזה של המלון, לא יכול להתרומם מסיבות שאינן תלויות בנו. היו הרבה תקלות, הרבה בלת"מים, אבל ימים כאלה יש לכל אחד. כולם נתונים למצבי לחץ ומצבי רוח, והשאלה היא איך מתמודדים, איך עושים את הניתוק. כשיש יום כזה, אני טיפה מתנתק, לוקח כמה נשימות, עולה לישון, צובר כוחות וקם בבוקר חדש, בולדוזר".

לסיום, אי אפשר שלא לתהות: כיצד מקבלות נשות המשפחה את הפנטזיה הזו?

"באהבה גדולה. יותר מכך, כולן נרתמו למשימה ולכולן יש ערך מוסף בעשייה שלנו. טל, אישתי מנהלת את המלון ביד רמה. אחותי, ליטל, היא רואת חשבון במקצועה ומשמשת סמנכ"לית הכספים של כלל העסקים ואמא יהודית מפנקת את כולנו. לא משנה מה אנחנו עושים או מתי, אף אחד לא מפספס את ארוחת הצהריים שלה. אמא היא תימנייה דור חמישי בארץ ומאז שאנחנו קטנים הנחילה לנו את המנהג הזה שבצהריים כולם מגיעים הבייתה וסועדים יחד. תגידי לי את, יש יותר כייף מזה?".

 

כותב המאמר:

עקבו אחרינו בפייסבוק

תגובות

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן