מנהלת השיווק והפרסום של רשת חוויות, ענת יוסיפוביץ’- מוסקוביץ’ פרסמה רשומה סופר מרגשת בשמה של סבתה ניצולת השואה בסימן 75 שנה לשחרור אושוויץ, ברשת החברתית.
וכך כתבה את שסיפרה לה סבתה, המכונה בבי, תושבת רחובות: “גירשו אותנו החוצה מהקרון לרמפה והפרידו גברים מנשים. נתנו פקודה לזרוק את כל החבילות ושאנחנו נקבל אותם מאוחר יותר. גם כשירדתי מהרכבת רציתי לקחת את הצנצנת עם הריבה שלקחנו מהבית. על יד הקרונות היו ערימות של חבילות. היה הרבה רעש מסביב, צעקות של ילדים שלקחו אותם מאמא או אבא שלהם. ראיתי שכל מי שהיא צעירה ויכולה לעבוד הולכת למקום אחד וכל מי שמבוגרת או קטנה מדי, הולכת למקום אחר. אחר כך הבנו שזה היה הקרמטוריום. אמא הייתה בת 44. היא הייתה חולה מאוד וחיוורת ובגלל זה חשבו שהיא זקנה. צעקו גם לאמא ולי להיפרד ואני לא רציתי. ככה גם אני נפרדתי מאימאל’ה שלי היקרה. לא ראיתי אותה יותר, היא נשרפה באושוויץ.
“כשלא היו מגיעים משלוחים, רכבות של אנשים, ולא היה את מי לשרוף בקרמטוריום – ד”ר מנגלה היה בא בעצמו למסדרים והיה עושה סלקציה. הוא היה מסתכל מי יותר חלשה או מי מבוגרת מדי ושולח לקרמטוריום. באחד מהמסדרים האלה הוא קרא לשלוש בנות מהטור שלי ורק סורה, בת דודה שלי, ואני נשארנו לעמוד שם לבד. במזל נשארנו בחיים באותו יום. כמה פעמים קרה שהיינו במסדר ואני התעלפתי. אבל סורה, איך שהיו עוברים לידנו לספור אותנו, הייתה מרימה אותי ומחזיקה אותי וצובטת אותי בלחיים כדי שיהיו אדומות ושלא אראה חיוורת. אחרי שהחיילים היו עוברים הייתי נופלת על האדמה עד סוף המסדר.
הייתי רואה גופות של אנשים על מריצה, כמו שסוחבים בשר. הייתי אדישה. לא הרגשתי כלום. היו אנשים שלא יכלו יותר ומסכנים רצו לגדר והתחשמלו. המזל שלי היה שאני אף פעם לא רצתי מאף מקום ולא רצתי אל שום מקום. הלכתי איך שהגורל לקח אותי”.
אלו הם זכרונותיה של ניצולת השואה, שורדת אושוויץ, שרה (שרינה) יוסיפוביץ’ – אלמנתו של אברהם אברום יוסיפוביץ’ ז”ל, בתם של משה גדליה ורבקה מושקוביץ’ ז”ל, בת יחידה, אם ל-4, סבתא ל-12 נכדים ו-29 נינים (ה-30 בדרך).
