המקדש שבלב: גם לאחר שהמשכן, בית ראשון ובית שני שנחרבו, מוטלת עלינו החובה והזכות להחיות את המשכן בתוך החיים האישיים, המשפחתיים והלאומים של האומה הקדושה שלנו.
התחבטו המפרשים בשאלה מתי נאמרו פרשיות תרומה – תצווה. האם נאמרו בסדר הכרונולוגי של הפרשות, כאשר משה רבנו היה בהר סיני, או שנאמרו לאחר פרשת כי תשא – לאחר חטא העגל. משמעות הדברים שחלק מהמפרשים ובכללם ר׳ יהודה הלוי בספר הכוזרי מבארים, כי חטא העגל, כביכול, הביע את אי יכולתו של עם ישראל להכיל את עבודת ה' ללא אמצעי מוחש, קושי אמיתי שקיים בתור נבראים גשמיים, לעבוד ולהיכנע לדבר לא נתפס ונראה בעין הגשמית. כתוצאה מקושי זה הקב"ה נתן לעם, את ההנהגה של המשכן ועבודת הקרבנות בבית המקדש כדי למלא את החיסרון ולעבוד את ה׳ בבית ממשי עם כלים, כרובים וארון ה׳.
אך פירוש נוסף מדברי האלשיך הקדוש מלמד אותנו אחרת. רבי משה אלשיך מסביר כי הקב"ה רצה שמעמד הר סיני לא ימוש מתודעת עם ישראל ולכן ציווה לעשות את המשכן שיהווה את מרכז החיים וישמש כלב באומה אשר יחיה את כל האיברים והתודעות השכליות והרגשיות ומתוכם אל מרכזי החיים של האומה הישראלית. אם כן, לפי פירוש זה, מעשה המשכן אינו ביטוי לנפילה של חטא העגל, אלא המשכיות טבעית של מתן תורה דרך מעשה המשכן. ממשיך האלש"ך הקדוש ואומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לא נאמר בתוכו (של המשכן) אלא בתוכם – בתוך בני ישראל. ללמדך, שגם לאחר שהמשכן, בית ראשון ובית שני שנחרבו, מוטלת עלינו החובה והזכות להחיות את המשכן בתוך החיים האישיים, המשפחתיים והלאומים של האומה הקדושה שלנו – עם ישראל. אך כיצד ניתן לעשות זאת? הגמרא מלמדת אותנו שכל העוסק בהלכות חטאת, עולה, זבח ומנחה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבן. זו עבודה בתודעה השכלית – לימוד התורה.
אפשר למצוא עבודה זו גם במבנה ההרגשי: כבפיוט של ר׳ אלעזר אזכרי "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו" כלומר שהלב והרגש – כוחות האדם שואפים אל הדבקות והקרבה לריבונו של עולם עד שהאדם חווה וחי את חייו כשהוא עצמו משכן ה' שכל איבריו וחייו מוקדשים לקרבה להקב"ה בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום".
* הכותב הרב שלמה לוי ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.
