סיפר החוזה מלובלין: "פעם הלכתי ביער וראיתי אדם המקים לעצמו בקתה מן העצים שחטב. הוא לא טרח ליישר ולהחליק את הבליטות שבקרשים, אלא קדח חורים בקרש האחר – מול הבליטה – וכך חיבר את העצים זה לזה. למדתי ממעשיו 'מוסר השכל' חשוב – אם אתה רוצה להתחבר עם זולתך, אל תקצץ את בליטותיו! עליך לקדוח חור, כדי לקלוט ולשבץ אותו בתוכך ועל ידי כך שאתה מחבר אותו אליך, אתה מחובר אליו!".
בפרשתנו אנו קוראים על מצווה מיוחדת השייכת לתקופה שאנו נמצאים בה: ספירת העומר. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קוצרים למחרת הפסח מלוא העומר (מידה מסוימת) מהתבואה החדשה ומביאים לבית המקדש. עם הבאת העומר מתחילים לספור שבעה שבועות, ארבעים ותשעה יום, עד חג מתן תורה. כשיצאו בני ישראל ממצרים, היה מצבם הרוחני רע מאוד. במשך ארבעים ותשעה יום ניקו את עצמם מן הלכלוך הרוחני שדבק בהם במצרים ועבדו על מידותיהם, כדי להיות מוכנים וראויים לקבלת התורה. בני ישראל התבוננו בעצמם וניסו לזהות את המקומות הדורשים תיקון. כאשר כל אחד תיקן את עצמו, הגיעו כולם להר סיני באחדות מופלאה וכלשון הכתוב – "ויחן שם ישראל כנגד ההר" – ויחן בלשון יחיד וחז"ל מסבירים שבני ישראל היו במצב של "כאיש אחד בלב אחד".
מידי שנה בשנה, בימי ספירת העומר, אנו צועדים בדרכם של בני ישראל בימים ההם ומזככים את המידות שלנו כהכנה לחג מתן תורה. לכל אחד מאתנו יש שבעה סוגים של רגשות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – וכל אחד מהרגשות הללו כלול מכל השבעה. בכל יום יש לשפר רגש אחד. ביום הראשון החסד שבחסד, ביום השני הגבורה שבחסד וכן הלאה. טבעו של האדם הוא להתבונן בחסרונותיו של הזולת ובמעלות עצמו והדבר גורם לפירוד ולמחלוקת. אך אם כל אחד יתבונן בעצמו ויתקן את הטעון שיפור בתוכו פנימה – נוכל להגיע לאחדות ולהיות מוכנים לקבלת התורה. הבה ננצל ימים אלו להתבוננות פנימית, כל אחד יתבונן בעצמו ויבדוק מה עליו לתקן בעצמו ואיך יוכל לפנות מקום בתוכו כדי להכיל את זולתו. דווקא בימים אלו נוסיף באהבת ישראל ונזכה לעמוד כאיש אחד בלב אחד מול בית המקדש שייבנה בקרוב ממש.
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך – ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה". (תפילתו של הצדיק רבי אלימלך מליז'נסק).
* הכותב, הרב ישראל חממי הינו נציג חב"ד בקמפוסים ברחובות.
