בתחילת השבוע נתקלתי בפוסט ברשת החברתית שפירסם מוטי פסל, חובש מד"א, לאחר אירוע קשה בו טיפל. וכך כתב: "הורים יקרים הייתם נותנים לילדיכם לשחק עם אקדח??? אז למה אופניים חשמליים כן??? למה?!?!?! היום הייתה אחת המשמרות הקשות שלי ב-3 שנות מד"א. בן 15 קיפח את חייו וחיי אחותו ניצלו בנס כאשר רכבו על אופניים חשמליים ברחוב הירדן בר"ג ומשאית כבדה דרסה אותם! אני לא הולך לתאר לכם מה היה שם! אבא בוכה וצועק לילד: תתעורר! אמא בוכה ומאבדת בן יקר, רק בן 15! עשרות חברים מתאספים מחוץ למיון תל השומר לחזק את המשפחה. תכניסו טוב טוב לאוזניים שלכם! אופניים חשמליים זה כלי רצח! אל תתנו להם להתאבד! זה בשר מבשרכם".
והנה, רק סיימתי לקרוא את הפוסט והטלפון צפצף. על הצג הודעה מדובר איחוד הצלה: עוד אירוע, עוד עוד פצוע, עוד ילד, עוד אדם, אלוהים אדירים! עד מתי? החיים האלה לא יקרים לכם? מי אתם אותם הורים, שמביאים לעולם ילדים כדי להרוג אותם והכל בשביל מה? בשביל לפצות אותם אולי על חוסר זמן, על חוסר יחס, בחומריות שאין כדוגמתה וברכישת הצעצוע המסכן חיים הזה. אני לא נוהגת לבקש טובות מאחרים, גם לא להתחנן. לא מתוך אגו, אלא מתוך אמונה שמה שצריך לקרות – קורה, שלכל דבר יש את הזמן שלו, הטיימינג מוכתב מלמעלה והכל פועל בדקדוק מושלם, כפי שצריך להיות. אלא שהפעם, הפעם אחרוג ממנהגי ואפנה לכל אחת ואחד מן ההורים שבין קוראיי, איני מבקשת, אלא מתחננת שתחדלו מהמתנה המסוכנת הזאת ואם יש לכם אופניים שכאלה בבית, פשוט תזרקו אותם, גם אם עלו לכם אי אלו אלפי שקלים. עדיף שתפסידו כסף ולא תפסידו את החיים שלכם והמשפט הזה: "לי זה לא יקרה" – אל תסמכו עליו, כי לכל אחד, אבל לכל אחד, זה יכול לקרות. כן, גם לך.
https://en.calameo.com/read/00262704704b3a3b336b3
סורפרייז!
בשבוע הבא, בדיוק ב-1 במאי, אני סוגרת חצי שנה של המגזין המופלא הזה, חצי שנה של טירוף, של דד ליין היסטרי, של עבודה מסביב לשעון, של ימים ולילות ללא שינה, עבודה יסודית שמתמקדת ברומן צפוף עם העיר רחובות. לאורך כל התקופה קיבלתי המון פניות, תהיות, שאלות ובקשות מהציבור בסביבה. נשאלתי לא אחת "למה את לא מגיעה לגדרה, לקריית עקרון, למזכרת בתיה?". השבתי כי כרגע אני מתמקדת ברחובות, שבעיניי אגב, היא עיר מופלאה עם פוטנציאל גדול בכל תחום וכשיגיע הרגע הנכון, מבחינתי, אעשה זאת. השבוע החלטתי, להערכתי בשלושים שניות, לעשות זאת. כמי שאוהבת מאוד הפתעות, שיתפתי מספר אנשים בודדים במחשבה להיכנס ליישובים הללו, אך אני מניחה שאף אחד מהם לא דמיין שזה יקרה כל כך מהר. כך אני, אוהבת להפתיע – ואני בטוחה, שמההפתעה העזה הזו – ייצא רק מתוק.
זה מזכיר לי את הקטע הבא: פעם ישבתי והסתכלתי על גלים שמתנפצים על סלע ומאוד רציתי להישבר כמוהם, לברוח מהמציאות, להתפרק. ואז בא אלי איש זקן והאיר את עיני. הוא אמר לי: "אל תסתכלי על הגלים שמתנפצים, תסתכלי על הסלע שלא זז ממקומו ונשאר חזק למרות עוצמת הגלים. מאז למדתי לא לוותר".
אל תרימו ידיים, אף פעם!
שבת שלום ובריאות לכל חולי עמו ישראל
שלכם, ליזה.
