הזמרת בעלת גוון הקול המיוחד, צליל זנזורי (דה וויס) פרסמה רשומה אותה כינתה "פוסט של הוקרת תודה", שזכתה לחשיפה אדירה. הרשומה הפכה לוידוי מצמרר על אובדן אביה, שנים של הדחקה וסגירת מעגל.
לפני 13 שנה טסתי להופעה ברוסיה (וולדיווסטוק מי שמכיר)..
את הטיסה הזו אני לא אשכח כנראה לעולם..
יומיים אחרי שהגעתי לשם, הגיע זמנו של אבא שלי להפרד, וגופו עבר לעולם אחר..
אחרי שסיימנו להופיע, עליתי לחדר לישון, ולא הצלחתי להרדם כל הלילה.. (בעיקר אכלתי בלי הפסקה..) כנראה משהו הרגיש לי לא תקין..
אחרי שנרדמתי וישנתי אולי 4 שעות.. הטלפון בחדר מצלצל, וקוראים לי לבוא לחדר של מנהל הלהקה כי אחותי התקשרה אליו (תקופה שעוד לא היה לי טלפון עם שיחות בחו"ל)..
אני יורדת אליו לחדר, ומתקשרת לאחותי..
בקולה אני שומעת שמשהו קרה. לא יודעת בדיוק מה. אבל מרגישה ממש חזק. משהו לא בסדר.
מבקשת לדבר עם אחותי השניה, וגם היא נשמעת לי מוזר ממש.. חנוקה וכבוייה.
" אבא בטיפול נמרץ, את חייבת לבוא הביתה".
אני עולה להתארגן, מזמינים לי מונית וחברה מהלהקה מלווה אותי למטה, כאילו יודעת משהו שאני לא..
לא כאילו. היא ידעה. לא רצתה להכאיב לי. חיבקה אותי חזק, ונסעתי לשדה.
עולה לטיסה של 9 שעות לסנט פטרסבורג, ושם ממתינה בקונקשן עוד 9 שעות.
במהלך הטיסה מסתכלת לשמיים ורואה ענן גדול כאילו מחייך אליי, מבשר לי משהו.. מסרבת להאמין.
במהלך 9 השעות הבאות אני מחכה לבד, בשדה התעופה בסנט פטרסבורג, שם נראה כאילו אף פעם לא מחשיך, ממש עד השעות הקטנות של הלילה.. והזמן כאילו עצר מלכת.
סיגריה, אחרי סיגריה אחרי סיגריה.
בין לבין עצרתי לדבר עם הבן זוג שלי אז, במסנג'ר
( ככה דיברנו פעם בוידאו)..
מדברים צוחקים.. הכל סבבה לכאורה..
ותוך כדי שיחת וידאו נכנסתי לפייסבוק.. ככה ברגיל..
ואז זה קרה.
הודעה שקופצת לי מחבר מהישוב : "חיים שלי משתתף בצערך".
העולם עצר. זהו. הכל נגמר. ולמרות שעדיין היה אור בשמיים. הרגשתי כאילו הכל חשוך ואפל ומפחיד, ואין לי אפילו את מי לחבק. ואין מי שיחבק אותי.
אני חוזרת לשיחת הוידאו ושואלת את בן הזוג:
"אבא שלי נפטר???!!"
הוא תפס את הראש, ולא ידע מה להגיד לי.
ביקשתי מיד לדבר עם אמא שלי!!!!
צעקתי בשקט לאלוהים. הוא שמע אותי אני יודעת.
אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
אני לבד בשדה תעופה במדינה זרה.
מה אני אמורה לעשות עם כל השגעון הזה עכשיו לבד????
יצאתי החוצה, עוד סיגריה.
והתחלתי לדבר לשמיים.. אף אחד לא ענה.
אבל הבנתי שעכשיו זה הזמן שלי לאסוף את עצמי ולהתמודד. כי אני חייבת. כי אין ברירה.
החיים קפאו באותו רגע.
וגם הילדה בת ה-24 קפאה שם. ושם היא נשארה.
עד היום.
כשהגעתי לשדה התעופה היום בבוקר, עם אותה להקה, והפעם טסים לתורכיה (ארץ מוצאם של סבא וסבתא שלי מצד אבא), זה היכה בי. כל כך חזק.
שנים של הדחקה, נתנו לי סטירה מצלצלת. היום.
התקף חרדה.
רעידות בכל הגוף.
מרגישה שהכל מסתובב סביבי.
עוד שניה אני מתעלפת.
קוצר נשימה.
בכי בלתי נשלט.
פחד פחד ועוד פחד.
ואז עצרתי.
ופשוט דיברתי איתו. עם האיש הזה שבלית ברירה עזב אותי.
עזב את הילדה הזו בת 24 לבד.
כשהיא לא מוכנה לזה, באמצע שומקום.
ואפילו לא נתן לה חיבוק אחרון.
וביקשתי ממנו אבא תשמור עליי.
אני יודעת שהכל בסדר, ושאתה פה איתי.
רק תעזור לי להרגע.
היום, כשאני בתודעה אחרת, תודה לאל,
ידעתי איך לעזור לעצמי להתמודד עם הפוסט טראומה הזה שהשתקתי במשך 13 שנה.
הוא לא השאיר לי ברירה. ועל כך אני מודה!
הרגשתי שאני ליטרלי נחנקת ולא יכולה לנשום.
והבכי לא עוצר.
אז הנחתי את היד על הגרון, כי שם הרגיש לי הכי חנוק והכי כואב, ונשמתי, ונשמתי ונשמתי ונשמתי בלי לעצור.
וחיבקתי אותי חזקקקקק חיבוק כזה אוהב, ועוטף ומכיל, ומבין.
חיבוק שצליל בת ה-24 הייתה צריכה לקבל באותו הרגע, אבל לא היה שם אף אחד שיחבק.
נתתי לעצמי אהבה ובטחון, ואפשרתי לגוף שלי לשחרר את הכאב הכי גדול שהולך לידי כמו צל. כל יום. כל הזמן.
כשסגרנו את הטיסה, אמרתי לבעלי, שהיקום בטוח מנסה להעביר לי איזה מסר, או שיעור לחיים.
לא סתם אחרי 13 שנה אני טסה עם אותה להקה לחו"ל.
היום הבנתי מה הוא רצה להעביר לי.
היום אני יודעת שהכל מדויק.
והכל קורה לטובתי ולא קורה לי, אלא בשבילי.
תודה על סגירת מעגל שלא חלמתי שאעבור.
כמה הייתי צריכה את זה!
תודה לך אבא שלי אהובי חיים שלי בלב
על שבזכותך אני כל כך חזקה. ובעיקר אוהבת.
אני אוהבת אותך.
◼️ חדש! לקבוצת החדשות באשדוד לחצו כאן
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
