על טומאה, טהרה ונשמה אדם צריך לזכור ולהוציא לפועל את אותה מהות רוחנית שנטועה בבסיס חייו ולאורה הוא הולך ומתפתח וצומח ובונה את עולמו. התורה הרוחנית נלמדת באופן נשמתי, אך לאחר מכן סותר המלאך על פיו ומשכחו.
פרשתנו – תזריע, פותחת בהלכות טומאה וטהרה הקשורים בהולדת זכר ונקבה ומתעוררת כאן שאלה של טומאה וטהרה. כמובן שאין מאמר זה מנסה לקבוע את הטעם, אלא לנסות להבין כיצד הדברים מתייחסים אלינו. חז"ל במסכת נידה מרים תיאור שמימי נבואי של ימי ההריון: "דרש רבי סימנאי למה הוולד דומה במעי אמו-לפנקס שמקופל ומונח. ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים. ומלמדים אותו כל התורה כולה וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".
תיאור זה מלמד על מצב נשמתי שהעובר נמצא בו. היכולת להשיג באופן פוטנציאלי את המהות הרוחנית שאליה הוא אמור להגיע בחייו לאחר לידתו, מהווה קריאת כיוון נשמתית לאדם בחייו בעולם הזה. התורה שמונחת ביסוד הווייתו הרוחנית נלמדת באופן נשמתי, אך לאחר מכן סותר המלאך על פיו ומשכחו. משמעות הדבר שאדם בחייו בעולם הזה צריך לזכור ולהוציא מן הכוח אל הפועל את אותה מהות רוחנית שנטועה בבסיס חייו ולאורה הוא הולך ומתפתח וצומח ובונה את עולמו.
בתשעה ירחי לידה בן לבן ובן לבת, הקב"ה, אביו ואמו יוצרים יחדיו את התשתיות הרוחניות, הנשימתיות והמעשיות של הוולד העתיד להופיע. לכן, ימים אלו הם ימים שהקדושה והרוחניות מהווים את יסוד החיים של 9 ירחי הלידה אלה. וכמו שנאמר בדברים: "אין לך ימים טובים כאלו". בשלב הלידה, עם הופעת צירי וחבלי הלידה אנו עוברים ממצב נשמתי רוחני פיזי לחיים שבהם ההתמודדות, העבודה, המסירות והשאיפה למימוש הפוטנציאל יהיה הדבר המרכזי והחשוב ביותר בחייו של האדם. לכן, "הנפילה" מאיכות חיים רוחנית ועליונה לחיים של התמודדות ועבודה- יש בה מן "היעדר החיים" לחיים פרקטיים- ממדרגה אלוהית למדרגה אנושית. לכן, ירידה זו מהווה ימי טומאה אך לאחר מכן באים ימי השמחה והטהרה.
מצורע: לשון הרע מזהמת את הנפש החיה שבאדם
התבונה והשכל האנושי שבאים לידי ביטוי בדיבור וברגע שאדם חוטא בדיבור של לשון הרע בחברה ובסביבה שבה הוא חי, בסופו של תהליך ימצא את עצמו "מחוץ למחנה טמא טמא יקרא"
"אבי האסורים", הרב אריה לוין זצ"ל, מלבד שהיה דואג לאסירי המחתרות היה מבקר באופן קבוע בבית החולים למצורעים בירושלים. אמנם, מחלת הצרעת יכולה להירשם כמחלה מדיצינית אבל שורשה ומהותה בחסרון המוסרי. האדם הדובר לשון הרע מזהם את העולם הרוחני בדיבורים אשר מביאים למחלה חברתית תרבותית הרת אסון. לשון הרע הורסת את היסודות של החברה ועוקרת את שורש האדם ממקור חיותו. "ויהי אדם לנפש חיה" – כתב התרגום "לרוח ממללא" (לרוח מדברת). על ידי דיבורו של האדם הוא קושר ומחבר את העולם ואת האנשים בנושאים ואירועים שונים. האדם הוא בעל כוח חברותי ובהיותו כך כוח הדיבור שבו הוא כוח מרכזי. הדיבור בחברה, התקשורת בלשון ימינו היא הכלי המרכזי שבה מנוהלים חייו של האדם ושל הציבור בכלל. כוח הדיבור שבא לידי ביטוי בדברי דוד המלך בפסוק: "מוות וחיים ביד הלשון". האדם שדובר לשון הרע מכרסם את המעגל התקשורתי החיובי ומניע אותו אל תוך החיסרון והשלילה.
כאשר הלשון היא לשון הרע הנפש החיה שבאדם מזדהמת ומאבדת את ערכה. הדיבור הוא הביטוי היותר עמוק של המחשבות, התבונה והשכל האנושי שבאים לידי ביטוי בדיבור וברגע שאדם חוטא בדיבור של לשון הרע בחברה ובסביבה שבה הוא חי, בסופו של תהליך ימצא את עצמו "מחוץ למחנה טמא טמא יקרא", כלומר שדיבוריו הרעים הביאו אותו להיות מחוץ למחנה, מחוץ לחברה, מחוץ למחנה הטהור שנוקט לשון טובה.
לכן, אמרו חז"ל שלפני שהלשון מדברת קיימים לה שני מחסומים: שפתיים ושיניים ולכן הם בבחינת "שמירת מחסום לפי". כדי להימנע מלדבר לשון הרע האדם צריך לשים לנגד עיניו את התוצאה הנוראה שהביאה לחורבן בית המקדש השני, שנאת החינם שנולדה מהלשון הרע. "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו".
