רוצים לנסוע לים, אומרת לבנות לכו תלבשו בגדי ים.
הילדה שלי בת 8, בכורתי: אמא איזה בגד ים אלבש? ביקיני או שלם? אני: מה שבא לך, מה שאת אוהבת יותר. היא עונה: אבל אמא, אני מתביישת שיצחקו עלי, אני שמנה. היא מרימה את החולצה ומראה לי את הבטן שלה.
הילדה רבע עוף, חצי גרם שומן בגוף, אף אחד לא הכין אותי לרגע הזה.
אני שותקת, בהלם. איפה נכשלתי? אני?? שכל הזמן מחנכת לשוויון, לקבלת האחר, באיזה הפגנה לא הייתי? למען הנכים, למען הגאים, למען העולם.
הילדה רק בת 8 וכבר מדברת על דימוי גוף ועוד בקטע שלילי???
התגובה הראשונה שרצתה לצאת לי מהפה: את רזה מאוד, מאיפה הבאת את זה שאת שמנה?
אבל אז מיד עצרתי, תגובה כזאת היא ההפך ממה שאנחנו מנסים לחנך, היא מנציחה את עניין דימוי הגוף, את הרזון והשומן והגובה והיופי וכל הדברים שאנחנו מנסים להימנע מהם.
אחרי שתי דקות, עונה: תקשיבי לי טוב, את יפה בלב, זה לא משנה אם את רזה, שמנה, גבוהה, נמוכה, את יפה בלב, את שומעת אותי?? אם את מרגישה שאת יפה בלב, זה בכלל לא מעניין מה אנשים יגידו, שיצחקו, שלא יצחקו, שיגידו מה שהם רוצים. מה שחשוב שנהיה בריאים, בלב ובגוף. היא מהנהנת, לא יודעת כמה היא הבינה, מקווה שהמסר עבר ועוד יעבור.
זה לא עוזב אותי, חושבת לעצמי, הרי הכל בא מהבית, באיזה שלב בדיוק נתתי לזה מקום? ואם זה לא בא מהבית, איך עוצרים את זה? זה מוקדם לי, מוקדם מידי.
אנחנו מגדלים ילדים לעידן של פוטושופ, של עיוות המציאות, אפליקציות שיהפכו אותך רזה ויפה בין רגע, המציאות נעלמה ואין לה יותר מקום. איך מגדלים ילדים לעידן כזה?
את יפה בלב אמרתי לה, מקווה שלפחות בבית שלי זה יעזור לגדל לערכים ולשיוויון, להיות אנשים טובים יותר ולא יפים יותר.
