שורדת השבי חן גולדשטיין אלמוג נשאה דברים בעצרת משפחות החטופים בכיכר החטופים. חן שוחררה משבי החמאס לאחר 51 יחד עם שלושת ילדיה: אגם, גל וטל. בעלה נדב ובתה ים נרצחו ב-07.10.
״אני חן אלמוג גולדשטיין מקיבוץ כפר עזה. השבוע עברה שנה משחרורנו משבי חמאס. אני עומדת כאן הערב, מתקשה להאמין ולתפוס שעברה יותר משנה מהיום בו קרה לנו הנורא מכל, שנה משחרורנו ואנו עדיין בלחימה בלתי פוסקת בעזה, חטופינו הרבים עוד שם, חיילנו נפגעים ונהרגים, אויבינו עוד מצליחים ליצר ירי לעברנו, גם בדרום.
השבוע הייתי בכפר עזה לסיור עם קבוצה. עם הגיענו לקיבוץ, קיבל את פנינו צבע אדום, התראת ירי. כולנו מיהרנו לממד בביתנו ההרוס. אותו בית וממד בו היינו חמש שעות בשבת הארורה. הממד אליו פרצו המחבלים ורצחו לנגד עינינו את בעלי, נדב, ובדרך החוצה ממנו את בתי הבכורה, ים. אותו ממד ממנו חטפו לעזה אותי ואת שלושת ילדיי, אגם, גל וטל. חזרנו אחרי 51 יום.
זו הפעם הראשונה מאז ה7.10 שתפס אותי צבע אדום בכפר עזה. תחושות קשות מאד. שוב אני בתוך אותו ממד ממנו חיינו השתנו, והפעם עם קבוצה שיש לי אחריות כלפיה. שוב פחד וחוסר אונים, אי אפשר לסגור את ברזל החלון של הממד כי הוא ירוי. ותקווה קטנה שנעבור זאת בשלום. עברנו זאת. במהלך הסיור בכפר עזה הדי הלחימה נשמעים היטב, מקפיצים כל פעם מחדש ומבהילים. אי אפשר להתרגל. ומיד אני חושבת על מי שעוד שם.
מה איתם? איך הם חווים את הלחימה הבלתי פוסקת שלנו שם? בשבעת השבועות שהיינו שם בעזה, התקשנו לשאת זאת בנפשנו, בגופנו ובתפיסתנו. לא יכולנו לקבל את הלחימה המוטרפת שהתנהלה בתוכנו שם בעזה כשאנו שם בסיכון מתמיד מההמון העזתי, מהחוליה ששמרה עלינו ומכוחותינו הנלחמים. ותנסה להסביר מורכבות שכזו לילד שלך שאיתך בעזה שראה את אבא שלו ירוי באותה שבת. חטופינו עדיין תחת המורכבות הבלתי נסבלת הזאת. בלתי נתפס.
שבעה שבועות שהיינו בחוסר מוגנות מתמשכת. אתם מבינים מה שאני אומרת לכם? הנפש האנושית לא יכולה לשאת חוסר מוגנות מתמשכת שכזו. אני כמעט איבדתי את זה. שבוע לפני שחרורנו, הרגשתי שהולכת לאבד את הדעת. מאבדת את השליטה על עצמי. כמה ניסיתי לשמור שם על שליטה בגופי ונפשי, כשאני נתונה עם הילדים בידי חמאס. נלחמתי לא לאבד שליטה במה שיכולתי.
מה עם חטופינו? מה איתם? עם נפשם וגופם? מי לוקח על כך אחריות? איך נסתכל להם בעיניים? מה נגיד להם? שעשינו הכל בשבילם?
הבנות שנפרדנו מהן במנהרה לפני שנה ביקשו מאיתנו להילחם בשבילן, שלא יישכחו אותן, ביקשו שנלך לעצרות. אני יכולה להעיד שהן עשו שם הכל כדי לשרוד ולחיות ולתפקד כשהן פצועות וחבולות פיזית ונפשית. בודקת עצמי מידי יום אם עושה נכון ומספיק עבורן ומבקשת מכל אחת ואחד לבדוק את עצמו, וכן, האם אנו כחברה, כמדינה, האם הממשלה והעולם עושה מספיק לחזרתם. הם עוד לא כאן.
אנו בטראומה מתמשכת. לא נוכל באמת להשתקם אם לא נצליח לסיים את הלחימה ולהחזיר את חטופינו – החיים והנרצחים. השבוע חתמה מדינת ישראל חתמו על הסכם הפסקת אש עם לבנון, ממש תוך כדי שאנחנו מציינים שנה להסכם שהביא לחזרתנו ולחזרתם של 105 חטופים וחטופות סך הכל.
יש שאומרים שהחזרה שלנו הביתה הייתה נס. אני מסכימה ומבינה את זה, היום יותר מתמיד. אבל באותה נשימה אני גם זוכרת שזהו נס מעשה ידי אדם. אנחנו יודעים שזה אפשרי, רק צריך לרצות מספיק״.
■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
קבוצת ערים
- אופקים
- אור יהודה
- אילת והערבה
- אשדוד
- אשקלון
- באר יעקב
- באר שבע והנגב
- בת ים
- גבעת שמואל
- גבעתיים
- גדרה
- גן יבנה
- גני תקווה
- דימונה
- הרצליה
- חולון
- יבנה
- יהוד מונוסון
- ירוחם
- ירושלים
- כל הארץ
- כפר סבא
- לוד
- מודיעין מכבים רעות
- מועצות - עוטף עזה
- מזכרת בתיה
- מצפה רמון
- נס ציונה
- נתיבות
- נתניה
- סביון
- ערד
- פתח תקווה
- קריית אונו
- קריית גת
- קריית עקרון
- קרית מלאכי ו-מ.א באר טוביה
- ראש העין
- ראשון לציון
- רחובות
- רמלה
- רמת גן
- רמת השרון
- שדרות
קטגוריות
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
