שורדת השבי הילה רותם שושני נשאה דברים בעצרת משפחות החטופים בכיכר החטופים. הילה שוחררה משבי החמאס לאחר 50 ימים יחד עם חברתה אמילי הנד. אמה רעיה שוחררה 4 ימים אחריה. אלה הדברים שנשאה:
״אני הילה רותם שושני, בת 14 מקיבוץ בארי. בשבעה באוקטובר, נחטפתי מביתי יחד עם אמא שלי רעיה והחברה שלי אמילי הנד ושוחררתי אחרי 50 ימים.
באותו בוקר, התעוררתי ב- 6:29 לאזעקות וטילים, הערתי את אמילי, שישנה אצלי, ורצנו לממ"ד. שמענו קולות בערבית מחוץ לבית. ניסינו להרגיש מוגנות מאחורי הדלת, אבל היא לא הייתה נעולה והם פשוט נכנסו. אמילי ואני היינו בטוחות שנהרג. לא חשבתי שיש דבר כזה – חטיפה. קיוויתי שיהיה צבא בקיבוץ, שיעזור. אבל כשיצאנו החוצה, לא היה אף אחד. רק אנחנו והמחבלים.
הם הוציאו אותנו מהבית, דחפו אותנו לרכב, חמישה מחבלים ישבו עלינו ונסענו בדלתות חצי פתוחות. ראיתי עגלה וסוס, ואנשים סוחבים טלוויזיות. הכל נראה כמו סרט רע. הדירה הראשונה שבה הוחזקנו היתה חשוכה ומלוכלכת, הייתי מיובשת וצמאה. אבל אמא שלי שמרה עליי ועל אמילי ותמכה בנו בכל דרך אפשרית – דאגה שנאכל, והרגיעה. גם כשהיה לה קשה.
כל הזמן שמענו והרגשנו את ההפצצות ושריקות הפגזים מעל ראשינו. הייתה פצצה שנפלה קרוב מאוד אלינו, והחלון בחדר עף. יכולנו בכל רגע למות וזה היה מפחיד ברמות שקשה לתאר. לפעמים הרשו לנו לפתוח רדיו, וככה שמענו על ההפגנות ומאמצי השחרור של המשפחות שלנו. שמענו אתכם!
אחרי 50 יום בשבי הודיעו לנו שנשתחרר. אבל אז גילינו שאמא שלי נשארת. בבוקר הם הכינו אותנו ליציאה, אבל לא את אמא שלי. היא הבינה שמשהו לא בסדר. בערב אמרו לה שהיא נשארת ואותנו לוקחים. לפני שהפרידו בינינו, חיבקתי אותה ואמרתי לה: "אני אהיה בסדר" ויצאנו בחושך בלי לדעת מה יקרה, עד שהגענו לישראל. הבנתי שאני חופשיה, אבל רק חמישה ימים אחר כך אמא שוחררה. לא ישנתי עד שהתחבקנו והרגשתי שהיא איתי.
אני עומדת על הבמה הזאת הערב, כי חשוב לי שתדעו – החיים בשבי הם לא חיים. הם גיהינום. אף אחד, בטח לא ילדים, לא צריך לעבור דבר כזה. ראיתי דברים שאף ילדה לא אמורה לראות – יריות, בתים בוערים, גופות של אנשים שהכרתי. שמעתי קולות של פחד ושל כאב. הרגשתי רעב, צמא, וחוסר ודאות שלא נגמר.
אני יודעת כמה חשוב להשיב את כל החטופים הביתה. 421 ימים וכל יום הוא סיוט שלא נגמר. אין להם אוכל, אין להם מים, אין להם אוויר, אין להם זמן והם צריכים אותנו – את הקול שלנו. זה בידיים שלנו לדאוג שיחזרו לחיים, לבית, למשפחה.
אני כאן, כילדה שראתה את התופת, ומבקשת מכם: אל תפסיקו להילחם עבורם. הם יכולים לחזור – הם חייבים לחזור. כי כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, עולם שצריך להחזיר הביתה – עכשיו!
לפני סיום, אני רוצה להגיד לכולכם תודה רבה שהייתם כאן בשבילנו, ששלחתם לנו אהבה ותקווה, ושאתם כאן עבור החטופים שנשארו שם. תודה לכם״.
■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
