זה יום כזה שאמור להכניס את החיים שלנו לפרופורציות. אין שום סיכוי שזה יכול לקרות. זה גדול מידי כדי להכיל, זה גדול מידי כדי להבין, יכולת ההשוואה לא קיימת בכלל, אין פה שום פרופורציה שאפשר להכניס את החיים שלנו אליה.
שנה שלישית שאני משתתפת במיזם המדהים הזה ״זיכרון בסלון״, שומעת את הסיפורים ממקור ראשון, אין אף תסריטאי הוליוודי, גאון ככל שיהיה שהיה יכול לכתוב סיפורים כאלה. כשאומרים שהמציאות עולה על כל דימיון, זה בדיוק זה. וכל ניצול שואה כזה הוא תסריט לסרט הוליוודי שיקצור בוודאות אוסקרים מכובדים.
אבל זה לא סרט, זאת מציאות, והיא הייתה קשה. ואני – אוטוטו בת 40 – תמיד צמאה למידע, תמיד שואלת שאלות, ועדיין, כל פעם מחדש מגלה עוד צדדים למלחמה הארורה ההיא.
אתמול למדתי בפעם הראשונה למשל על הפליטים שברחו לרוסיה כשסטלין פתח את השערים, על עיירות ברומניה שנשלטו על ידי אוקראינים ועוד כל מיני סיפורים הזויים מזעזעים כשלעצמם, על הישרדות בסיטואציות הזויות, פעוטות, ילדים ובני נוער בהישרדות, מנסה לחשוב עלי, על הילדות שלי בסיטואציות האלה, ואי אפשר. אי אפשר, זה גדול מידי כדי להכיל או לתפוס את זה.
ואף על פי שאי אפשר לתפוס את זה, חייבים להמשיך לספר את זה, חייבים לתעד, חייבים לזכור ולא לשכוח. וחייבים לשמור, חייבים לשמור על עם ישראל חי, באחדות ושיוויון. אסור לתת להיסטוריה לחזור על עצמה. לחברי היקר שרון פרייליך, תודה – על האירוח, על השיתוף, על התיעוד, שנתראה בשמחות.
