השבוע הזה היה כולו דופק אחד של מדינה שלמה, אבל הדרום הרגיש אותו חזק מכולם. בין מסעות הלוויה לשובם של חטופים הביתה, בין טקסי זיכרון לתמונות של ילדים מחייכים בפעם הראשונה מזה חודשים, השבוע למדנו משהו פשוט אך מהותי: שגם אחרי השבעה באוקטובר, הלב האנושי לא שוכח איך לאהוב.
בערים ובקיבוצים שבין נתיבות לנחל עוז נרשמה השבוע תנועה כפולה: של קבורה ושל שיבה. בכל פעם ששער נפתח, הדמעות זלגו, לא משנה אם זה היה שער של בית על הדשא או שער ברזל של בית עלמין. בני משפחותיהם של החטופים שהוחזרו לקבורה עטפו זה את זה בשתיקות. המילים כמעט לא יצאו, אבל הידיים סיפרו הכול.
בעוטף עזה, ביישובים שעדיין מריחים מאבק, נראו השבוע גם רגעים קטנים של חזרה לחיים: ילדים חוזרים לגני הילדים, מורות תולות ציורים ישנים על הקירות, חיילים שעצרו לקפה עם תושבים. בין ההספדים והפרחים הטריים, נשמעה שוב גם צחוק, רך, כמעט מתנצל, כאילו מישהו בדק אם זה כבר מותר.
בבית העלמין באחד הישובים אמר אחד נושא הספד: "לא חזרנו לשגרה, חזרנו לנשום." ואולי זו בדיוק הנקודה שבה מתחיל השיעור השבועי שלנו, איך נושמים מחדש אחרי שנגמר האוויר.
בחדשות ספרו כמה חטופים חזרו וכמה עדיין שם. אבל בכיכר החטופים בתל אביב למדו השבוע ששיבה אמיתית לא נמדדת במספרים, אלא ברגעים.
ברגע שילדה קטנה רצה לחבק את אביה שחזר, ברגע שקהילה שלמה בקרית גת עומדת יחד סביב מצבה, ובאותו רגע קטן שבו מישהו מחליט לשתול עץ חדש ליד חומה שרופה.

אנחנו נוטים לדבר על “חזרה לשגרה”, אבל מי שחי כאן יודע שאין דבר כזה שגרה. יש רק בחירה יומיומית להמשיך לחיות. להכין שוב עוגה לשבת, לפתוח את החנות בבוקר, לדבר על סרט חדש או סתם לשבת בערב מול השקיעה.
"הכאב הפך להיות לא אירוע, אלא שכבה של חיים. אבל דווקא מתוכה צומחים רגעים של חיבור, של משמעות, של תיקון. מי ששרד כאן, לא רק פיזית, למד שיעור עמוק באנושיות." אמרה אחד המשתתפות בהלוויה אחרת.
השבוע למדנו שהמדינה הויא לא רק מקום גיאוגרפי, הוא מצב תודעתי. זה המקום שבו אדם קם בבוקר, מביט אל ההריסות, ומחליט שבכל זאת ינקה את המרפסת, ישקה את העציץ ויחייך לשכן.
ומה שיפה הוא שהוא לא מבקש רחמים. הוא רק מבקש שנקשיב, לסיפורים הקטנים, לפעולות היומיומיות שמרכיבות חוסן אמיתי.
לא הצהרות ולא סיסמאות, רק האנשים. אלו שחיים בין הזיכרון לבין ההמשך, בין האבל לבין השבת, ומצליחים להזכיר לכולנו מהי תקווה ישראלית אמיתית.
אולי זה מה שמלמד אותנו השבוע הזה: שהחיים לא חוזרים בבת אחת, בדיוק כמו החזרת החללים החטופים שלנו שחלקם עדיין שם, שהחיים מחלחלים לאט, כמו מים אל אדמה צמאה, ואם נאפשר להם הם גם יצמיחו שוב ירוק.
השבוע למדנו שפה לא רק נופלים, אלא גם קמים.
לאט, בשקט, בלי מילים גדולות.
כי אחרי הכול, התקווה בת שנות 2000, כאן היא לא נכבית, היא פשוט לומדת איך לבעור אחרת.

◼️ חדשות מהארץ ומהעולם בווטסאפ לחצו כאן
◼️ חדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן







