מבזקים
18 לכודים חולצו משריפה בבניין מגורים בלוד; 15 נפגעו קל חילוץ דרמטי באזור ים המלח: מטייל שנפצע בנחל אוג פונה במסוק חשד לעבירות מין חמורות בירושלים: שני חשודים נעצרו חצי שעה מסוכנת בחופים: 4 טבעו ברחבי הארץ, בהם 3 נערים משרד הבריאות מזהיר: לא לרחוץ בחוף אכדיה דרום בהרצליה התחזית האסטרולוגית של עוזי הכוהן – מה צפוי לכם בשבוע הקרוב? זמני כניסת ויציאת שבת: פרשת בהעלותך (29-30 במאי 2026) תאונה עצמית בדימונה: רוכב אופנוע נפצע במצב בינוני בשדרות יגאל אלון בכביש החדש של עיר היין באשקלון: חמישה נפגעים, בהם גבר ונערה במצב בינוני "מחכה להצטרף אליכם חזרה": האזינו למסר המרגש של מח"ט 401 הפצוע ללוחמיו בשטח סיוע באיתור נעדרת: שירה משה זדה בת ה-14 מירושלים נעלמה שריפה פרצה על גג בניין מגורים ברחוב אברהם שפירא באשדוד פנים חדשות בעירייה: גיתית בוטרה משדרות מונתה לדוברת עיריית חולון "האלימות חצתה קווים אדומים": שביתת אזהרה בתיכון בנס ציונה בעקבות איומים על חיי מורה חשד להצתה בירושלים: צעירה חולצה מדירה בוערת במצב אנוש הנער מקריית גת שרוצה לשנות עולם – וזכה להכרה מחוזית מאות הגיעו ליריד התעסוקה בראש העין – ופתחו דלת להזדמנות חדשה דור העתיד של התעופה צבע את קריית גת – וזה רק הצעד הראשון ההמצאה מראש העין שהגיעה לגמר: תלמידי גוונים זכו במקום השני בארץ הגננת מאשקלון שנגעה בלבבות – וזכתה בפרס “גננת המאה”

מה למדנו השבוע: ישראל לא שוכחת, אבל היא גם לא מספיקה לעבד

30 שנה לרצח יצחק רבין, וישראל עדיין מדברת על “העבר”. אבל השבוע הזה חשף אמת הרבה יותר עמוקה: אנחנו לא באמת חיים "אחרי" שום דבר. אנחנו חיים תוך כדי.

30 שנה לרצח יצחק רבין, וישראל עדיין מדברת על “העבר”. אבל השבוע הזה חשף אמת הרבה יותר עמוקה: אנחנו לא באמת חיים "אחרי" שום דבר. אנחנו חיים תוך כדי.

בכל שנה נדמה שהדיון חוזר: אשמים, צדדים, מי צעק בכיכר ומה אמר מי על מי.
אבל השנה קרה משהו אחר, או אולי, משהו לא קרה. לא הייתה עצירה. לא עצרנו להתאבל מחדש. לא עצרנו להקשיב. לא עצרנו לנשום. המשכנו הלאה. מהר.
כי אנחנו עם שמורגל בזה: קוברים – ומיד רצים להקים מחדש,  מאבדים – ומיד מתמלאים,  כואבים – ומיד מתפקדים.

השבוע למדנו משהו חד: אנחנו לא עם שממשיך למרות הכאב – אנחנו עם שממשיך תוך כדי הכאב.

רבין לא הפך "עבר". הוא הפך תזכורת למשהו שאינו נגמר. אנחנו לא חוזרים לרצח מדי שנה , הרצח חוזר אלינו. לא כדף היסטורי, לא כדי ללמד על דמוקרטיה או על הסתה, אלא כי כל שנה מחדש, אנחנו נתקלים באותה שאלה מפחידה: האם למדנו משהו? בבתי הספר, בטקסים, בכיכרות, ניסו לדבר על "לקחים", אבל מדי שנה זה נראה כאילו הלקח הולך ומתרחק, והפצע נשאר קרוב.

אנחנו מדינה שחיה תמיד “על זמן”. כשאירוע לא מעובד, הוא לא נשאר בעבר, הוא נשאר בתוך הגוף הלאומי, הוא הופך לתנועה. השנה, במקום דיון על רבין, דיברנו על שאריות של טראומה: על הקיטוב, על רעש בלתי נסבל ברשתות, על קולות שמתקשים להקשיב. הזיכרון הפך לעניין תפקודי: לוח זמנים, טקסים, דיווחים. אבל עיבוד – כמעט אין.

בשיח של “מי צודק”, שכחנו לשאול “מי מרגיש”. לא ימין מול שמאל, לא דמוקרטיה מול יהדות, לא אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה. השבוע הבנו שהוויכוח האמיתי הוא אחר: פחד מלאבד זהות, פחד מלאבד מדינה. פחדים אמיתיים שאיש לא הסכים לעצור לרגע ולהחזיק. כי אצלנו, אפילו הזיכרון חייב להתחרות על מקום.

באמצע כל הרעש, גילינו רגש אחד שאי אפשר להחניק: הכאב לא התיישן, הוא רק למד להתנהל.

ישראל לא זקוקה לעוד שחזור של העבר, היא זקוקה לרגע אחד בהווה שבו נרשה לעצמנו להרגיש בלי לרוץ מיד לתקן. כי רק כשלא ממהרים – אפשר סוף סוף להבין.

צילום: רשרשתות חברתיות, לפי חוק זכויות יוצרים 27 א', רחל פת

דילוג לתוכן