כפר סבא: כשהמילואים נכנסים לכיתה – בית ספר אחד מספר את סיפור המלחמה

לוחמים, מחנכים והורים לילדים שמחכים – מאחורי שגרת הלימודים בצל הקרבות

מאות ימי מילואים, סבבים בלתי נגמרים, ילדים שמחכים לאביהם ותלמידים שמתגעגעים למורים – בבית הספר תורה ומדע ע"ש זבולון המר בכפר סבא הפכו המדים לחלק בלתי נפרד משגרת היום החינוכית, מפגשים מרגשים בין תלמידים למורים שחוזרים מלחימה הם מראות קבועים בבית הספר ומשפחות שמתנהלות בין הלחימה לבין שגרת החיים – הם לא מחזה יוצא דופן.

נתנאל חן, מורה להיסטוריה ואזרחות ורכז חינוך כבר בן 60, רב סרן במילואים. למרות גילו, לא חשב נתנאל פעמיים, וכשפרצה המלחמה התנדב למילואים ושירת כ-300 ימים בעזה ובסוריה. לירן בשארי בן ה-47, מחנך ורכז, התנדב אף הוא להיות לוחם במילואים במסגרת חטיבת דוד. דודו עמיחי, מורה לשל"ח, שירת כ-450 ימי מילואים בלבנון, עזה וסוריה, במסגרת היותו לוחם בחטיבת אלכסנדרוני. יואל גיבסון, מחנך כיתת חינוך מיוחד וסרן במילואים, התנדב לחטיבת דוד ושירת באזור העוטף. תמיר אינגבר, מחנך כיתה י"ב ולוחם בחטיבת עציוני, שירת כ-300 ימי מילואים בעזה בגבול ירדן. איציק אילו, מחנך כיתה ורכז שכבת ט', שירת כ-250 ימי מילואים בגזרת איו"ש. משה נריה כדר, מחנך כיתה ט', שירת למעלה מ-300 ימי מילואים בעזה. רחמים לוי, מחנך ומורה לתנ"ך, שירת אף הוא עשרות ימי מילואים במסגרת חטיבת דוד. אבי בריסק, מורה למתמטיקה, משרת ביחידת ההגנה המרחבית ביישוב צופים מאז השבעה באוקטובר. אביאל מרסיאנו, מורה למדעים ושיאן המילואים בבית הספר, שירת כ-480 ימים בעזה. בעלה של עינב אלמגור, מורה בבית הספר ואם ל-5 ילדים, שירת כ-265 ימים, וזאת בשעה שגם בנה, מ"פ בגולני, נמצא בלחימה רציפה לאורך זה למעלה משנתיים. רות מאושר, מורה להיסטוריה וספרות, אם ל-5 ילדים (מגיל 10 חודשים ועד 12) החזיקה את משפחתה במשך למעלה מ-400 ימי מילואים של בעלה, המשמש כמג"ד בגדוד לוחם. ואצל לבנת מנדל, מורה למתמטיקה, שבעלה נמצא בהגנה מרחבית באזור אלון מורה מאז השבעה באוקטובר, המדים וימי המילואים הפכו לחלק בלתי נפרד מהיום-יום. יש לציין עוד כי רבים מהמורות והמורים, לרבות מנהל בית הספר חי חדד, הם הורים ללוחמים.

"כשפרצה המלחמה והתחיל להגיע המידע הראשון, זה היה נשמע כמו משהו שאי אפשר להאמין לו", מספר יואל, שהתנדב למילואים החל מה-8 באוקטובר. "הצטרפתי ליחידת איתור הנעדרים ובהתחלה עבדנו בעיקר באזור מסיבת הנובה. הריח היה נוראי, מראות של דם וחלקי איברי גוף מעורבבים בזבל, זה משהו שלא שוכחים. הייתי באזור העוטף 30 יום ברציפות ובאחד הימים הרגשתי שאני חייב לצאת הביתה. הרגשתי צורך עז להתקלח וללכת לבית הכנסת – שם תפסה אותי המלחמה שפרצה, כדי לחזור ולהרגיש כמו בן אדם".

כל המורים והמורות בבית הספר מדגישים כי למרות ימי המילואים הממושכים, הדאגה האין-סופית, הרגשות והתחושות לאורך התקופה – התמיכה שקיבלו מבית – בבית הספר, מהתלמידים, מצוות ההנהלה – הם אלה שהחזיקו ועדיין מחזיקים אותם ומאפשרים להם לתפקד גם היום – כשחלקם כבר קיבלו את צווי המילואים הבאים.

"ילדתי לפני 10 חודשים וזו הייתה חוויה מאוד מטלטלת, לדעת לאיזה עולם אני מביאה את הבת שלי", מספרת רות. "זה היה בדיוק ביום בו הייתה אמורה לחזור גופתה של שירי ביבס, ואז התגלה כי מדובר בגופת אישה פלסטינית. יש לי 5 ילדים, את סוף ההיריון העברתי לבד, וזה מאוד קשה כהורים. בסבב הראשון של המילואים, לא הייתה לנו כלל תקשורת עם בעלי, לא ידענו מה קורה. אני מרגישה שהזדקנתי מאוד לאורך תקופה המלחמה וגם הילדים חווים את התקופה בצורה מאוד חזקה. באחד הימים, הבן שלי שהיה אז בן 3.5, שאל אותי אם גם אמהות יכולות למות. זה מוביל לרגשות אשמה על כך שהילדים מתעסקים במשהו שילדים בגילם לא אמורים לעסוק בו, אבל גילינו בעצמנו גם כוחות מטורפים. לעשות דברים לבד שלא חשבתי שאוכל, זה חיזק את האמונה בכוח התפילה, את ההבנה של הערכים וצדקת הדרך".

"הייתי בחרדה עצומה, הבן שלי היה בסכנת חיים כמה פעמים ואני מוצאת את עצמי היום דואגת יותר מבעבר", מוסיפה עינב, שבנה משרת בקבע ובעלה שירת במילואים. "לילדים הקטנים זה מאוד קשה, אבל העבודה פה בבית הספר, תחושת השליחות והידיעה שיש גב תומך – נותנים הרבה כוח".
לדברי דודו, ששירת כ-450 ימי מילואים, אב ל-6 ילדים מגיל שנה ועד גיל 12, "אנחנו משתדלים להפוך את כל התקופה לחוויה. מצד אחד הילדים לא רוצים שאלך שוב למילואים ומצד שני, אין שאלה אם ללכת או לא – זה מה שמוטל עלינו לעשות".
לבנת מספרת שבתה הייתה בשדרות בשבעה באוקטובר במסגרת היותה בת שירות, בעלה מגויס במסגרת חטיבת הגנה מרחבית מאז פרצה המלחמה אבל "גילינו כוחות מטורפים בעצמנו ויש סביבנו, לצד הקשיים, מערכת תומכת, מכילה ועוטפת".

כולם מספרים על הפער של החזרה ממילואים ומימי לחימה לא פשוטה לכותלי בית הספר, על ההבנה שבזמן שהם במילואים, יש מי שנדרשים להחליפם, על תחושות שחיקה אחרי למעלה משנתיים אבל גם על הידיעה הברורה – שהם ימשיכו לתרום, להתגייס ולהגיע לשרת את המדינה ואת ביטחון תושביה בכל עת בה ייקראו.
"אנחנו כבר מחכים לסבב הבא ואולי זה הזמן להגיד תודה רבה לנשים שלנו, שהחזיקו את כולנו, שבזכותן התאפשר לנו לצאת למילואים", אומר יואל, ואיציק מוסיף: "כאב לנו מאוד על מי שנשארו פה בעת שאנחנו יצאנו למילואים, על מורים שהחזיקו כל אחד 3 כיתות לבד. אבל הידיעה הזו, שיש מי שנותן לך גב, אירועי ההוקרה שעשו לנו, מערכת התמיכה הרחבה, מנהל בית הספר חי חדד שהתמיכה שלו לא מובנת מאליה – הם אלה שמאפשרים לנו להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים".

"הצלחנו לקיים מסגרת לימודים סדירה ברמה יומית, אם כי לעיתים נאלצנו לקצר קצת את יום הלימודים", מסביר עוד מנהל בית הספר, חי חדד. "צוות בית הספר שנשאר הבין את גודל האירוע ונרתם כולו באופן מעורר הערצה. כולם שמו את טובת התלמידים והכלל לפני טובתם האישית – כאשר גם הם התמודדו עם חרדות אישיות, בני זוג או ילדים מגויסים, כך גם אני. נכון שמבחינת מערכת השעות נדרשנו ללולייניות וחשיבה מחוץ לקופסה, אבל ללא הצוות המדהים של ביה"ס זה לא יכול היה לקרות".


◼️ חדשות כפר סבא בווטסאפ לחצו כאן

צילום: עיריית כפר סבא, פרטי

דילוג לתוכן