בבית שבו גדל אילן אליהו משה יעקב לא התחילו יום בלי ארוחת בוקר. אמו, מרינה מזל, גדלה בעצמה בבית שבו הבוקר התחיל באוכל חם, ואת המסורת הזו העבירה לילדים שלה. לפעמים זו הייתה דייסת חלב ושיבולת שועל, לפעמים משהו שאילתרה ממה שהיה במטבח, ולפעמים האולדושקי – הפנקייקים הרוסיים הקטנים והרכים שטוגנו במחבת ונאכלו עם כל תוספת שאוהבים.
לפני שאילן היה מנהל מרכז נוער, לוחם, סטודנט או דמות שמאות נערים הכירו ואהבו, הוא היה פשוט אחד הילדים שישבו ליד השולחן הזה.
אילן נולד בתל אביב ב־8 ביולי 1994, בנם של מרינה מזל ויפים. הוא היה הילד השני במשפחה, אח קטן לנטע ואח גדול לרועי ישראל ולטל. הוא גדל בשכונת התקווה במשפחה של עולים ובתנאים שלא תמיד היו פשוטים.
המסלול שלו לא היה מובן מאליו.
כנער, סיפר בעצמו, לא תמיד היה תלמיד מצטיין. הוא אהב חברים, בילויים וכדורגל, והיה אוהד שרוף של מכבי תל אביב. לקראת סוף התיכון החליט שהוא רוצה שירות צבאי משמעותי. המפגש עם תנועת "אחריי!" שינה את הכיוון של חייו.
אילן יצא לשנת שירות בחדרה ועבד עם ילדים ובני נוער. שנים אחר כך תיאר אותה כ"שנה הכי טובה שהייתה לי בחיים", וסיפר שהיא הפכה אותו מנער שהיה לדבריו "די בעייתי" לאדם שמרגיש שייך, אחראי ומסוגל לעזור לאחרים.
אחרי שנת השירות הגשים חלום והתגייס ליחידת דובדבן, שבה שירת כלוחם, מפקד וסמל. לאחר השחרור טייל בעולם וביקר בכמעט 40 מדינות. אבל בסופו של דבר, מכל המקומות שאליהם יכול היה ללכת, הוא בחר לחזור הביתה.
לשכונת התקווה.
אילן התחיל לעבוד במרכז הנוער השכונתי בבית דני, ובהמשך הפך למנהל המרכז. הוא היה יוצא בלילות, מחפש בני נוער שנמצאים ברחוב ומביא אותם למקום בטוח. עם השנים הפך המנ"ש למקום שנערים לא נשלחו אליו — אלא בחרו להגיע אליו.
זו הייתה מבחינתו סגירת מעגל.
"חשוב לי להשקיע בנוער ולחזק את הפריפריה בשכונה שבה גדלתי", אמר בראיון שפורסם כבר בשנת 2020. במקביל לעבודה למד לתואר ראשון במדעי המדינה ובהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה במסגרת מסלול להשפעה ציבורית. הוא כבר חשב קדימה על תואר שני ועל עשייה ציבורית רחבה יותר.
לקראת הבחירות המקומיות שתוכננו ל־2023 אף הצטרף לרשימתו של ראש עיריית תל אביב־יפו רון חולדאי כנציג מדרום העיר. הרצון להשפיע בער בו, אבל גם כשהתקדם, הוא התקשה לעזוב את הילדים של שכונת התקווה.
והילדים הרגישו את זה.
בהלוויה שלו הגיעו קרוב ל־2,000 בני אדם, ובהם ארבעה אוטובוסים מלאים בנערים ובנערות שאילן פגש לאורך הדרך והשפיע על חייהם. חניכה אחת כתבה עליו ששמו, אילן, מתאים לו: כמו עץ ששלח שורשים, גם ממנו יצאו "המון ילדים ואנשים שלקחו ממך את כל הטוב שנתת לעולם".
אבל בבית הוא לא היה "מנהיג קהילתי", הוא היה אילן. החבר הכי טוב של ההורים. זה שמחבר בין כולם. האח הגדול שאליו פונים, הנכד שמפנק את הסבתות, והדוד שעבור אחייניו היה הרבה יותר מדוד – כמעט דמות אב.
הוא אהב לנסוע, לרקוד, לעשות ספורט ואקסטרים, לצאת למסיבות טראנס וגם לנסוע לאומן. היו בו עולמות שונים שלא סתרו זה את זה. אולי דווקא להפך. הם הפכו אותו לאדם שאנשים שונים מאוד הצליחו למצוא בו משהו משלהם.
והיה בו הרבה הומור.
אנשים שעבדו איתו בבית דני סיפרו שגם אחרי יום קשה במיוחד עם בני הנוער, אילן היה מסוגל לקחת רמקול, לצאת לרחבה, לשיר ולרקוד – פשוט כי מבחינתו אי אפשר היה לשלוח צוות הביתה עצוב. האופטימיות הזו לא הייתה רק תכונת אופי. היא הייתה כמעט תפיסת עולם.
כבר ב־2020, שלוש שנים לפני שנרצח, ביקשו ממנו לתת עצה לאנשים שרוצים להתקדם בחיים. אילן ענה: “תאמינו בעצמכם ובעיקר תהיו אופטימיים”. בעיניו, מסוגלות היא משהו שמתאמנים עליו, כמו שריר.
ב־7 באוקטובר 2023 הגיע אילן לפסטיבל הנובה ליד רעים יחד עם בת דודתו ג'ני ניסימבוים.
עם תחילת ירי הרקטות הוא צילם סרטון שבו דיבר על האהבה שלו למדינה ועל כך שלא יוותר על החיים ועל העצמאות. גם כשהמתקפה כבר הייתה בעיצומה, הראש שלו נשאר אצל האנשים שעליהם הרגיש אחריות. בשעה 9:12, תחת אש, עוד ניהל שיחות כדי לוודא שהמקלטים בשכונת התקווה נפתחים. זמן קצר לאחר מכן נרצח. גם ג'ני נרצחה באותו בוקר. אילן היה בן 29.
אבל אפילו ברגעים האחרונים שלו הוא היה אותו אילן שהיה כל חייו, דואג שאף ילד בשכונה לא יישאר בלי מקום בטוח. והיום, לצד הסיפורים הגדולים על עשייה, מנהיגות והשפעה, המשפחה מחזיקה גם בזיכרונות שמגיעים ממקום הרבה יותר קטן, מהמטבח.
במסגרת פרויקט המתכונים של המשפחות השכולות בשיתוף עמותת קהילת שבט הנובה, שמלווה את שורדי מסיבות הדרום ואת המשפחות השכולות מאז 7 באוקטובר, בחרה מרינה לחלוק את אחד הטעמים של הבית שבו אילן גדל.
האולדושקי: פנקייקים רוסיים מסורתיים, רכים ותפוחים, מאלה שמכינים במחבת בבוקר ומניחים במרכז השולחן כדי שכל אחד יבחר אם הוא רוצה אותם עם מייפל, שוקולד, ריבה או שמנת.
אוכל שלא צריך להיות חגיגי כדי להישאר בזיכרון.
האולדושקי של מרינה, אמא של אילן
מצרכים:
2 גביעי שמנת חמוצה
500 גרם קמח תופח
2 שקיות סוכר וניל
3 ביצים
1 כף סוכר
מעט שמן לטיגון
אופן ההכנה:
טורפים בקערה את הביצים יחד עם הסוכר וסוכר הווניל.
מוסיפים את השמנת החמוצה ומערבבים היטב.
מוסיפים בהדרגה את הקמח התופח ומערבבים עד שמתקבלת בלילה אחידה, סמיכה ורכה.
מחממים מעט שמן במחבת.
יוצקים בכל פעם כמות קטנה מהבלילה אל המחבת, מכסים ומטגנים עד שהפנקייקים מזהיבים.
הופכים וממשיכים לטגן גם מהצד השני עד לקבלת צבע זהוב.
מגישים חמים, עם מייפל, שוקולד, ריבה, שמנת או כל תוספת שאוהבים.
וזה אולי הדבר היפה באוכל של בית. הוא לא צריך לדעת מי נהיה הילד שאכל אותו.
הפנקייק שנוחת על הצלחת בבוקר לא יודע שבעוד שנים הילד שיושב מולו יהיה לוחם בדובדבן, יחצה כמעט 40 מדינות, יסיים תואר, ינהל מרכז נוער ויהפוך עבור מאות ילדים למבוגר שמראה להם שאפשר לבחור לעצמם מסלול אחר.
בשביל אמא הוא עדיין הילד שלה וכשמכינים את האולדושקי האלה, אפשר לזכור גם את אילן הזה. לא רק את האיש שהגן על אחרים עד רגעיו האחרונים, גם את הילד משכונת התקווה שישב בבוקר ליד השולחן של מרינה.
האח, הבן, הדוד, החבר. האיש שאמר לאחרים להאמין בעצמם, ואז הקדיש את חייו לכך שילדים אחרים באמת יתחילו להאמין בעצמם.
על מצבתו בחרה המשפחה לכתוב: “ואהבת לרעך כמוך. אילן שלנו, אילן טוב. כמו שמש זהרת עלינו בחייך, ואת האור ממך נישא בליבנו לנצח”.
והאור הזה נשאר היום במאות האנשים שנגע בהם.
לפעמים גם בדברים קטנים בהרבה, כמו מחבת חמה בבוקר, בלילה סמיכה של שמנת וקמח, וריח מוכר שמחזיר הביתה ילד אהוב שכבר איננו.
יהי זכרו של אילן אליהו משה יעקב ברוך. השם יקום דמו.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
