בבוקר 7 באוקטובר 2023 היה עומר שם טוב, צעיר מהרצליה, במסיבת נובה ליד רעים יחד עם חבריו מיה ואיתי רגב. כשהירי החל הם ניסו להימלט. אורי דנינו ז"ל, שכבר הצליח לצאת מאזור הסכנה, חזר כדי לאסוף אותם. הארבעה נתפסו ונחטפו לעזה. מיה ואיתי רגב שוחררו בעסקת החטופים הראשונה בנובמבר 2023. אורי דנינו נרצח בשבי. עומר נשאר בעזה.
בבית בהרצליה נשארו הוריו, שלי ומלכי, ואחיו דנה ועמית. במשך יותר משנה וארבעה חודשים הם הפכו את השבתו למשימת חייהם. העיר סביבם עשתה את אותו הדבר בדרכה. בהרצליה התקיימו עצרות קבועות למען החטופים, שמו של עומר הופיע שוב ושוב במרחב העירוני, וביום ה־100 לחטיפתו יצאו חניכי צופי ים הרצליה לשיוט הזדהות והבטיחו להוריו: כשעומר יחזור, יהיה כאן משט נוסף לכבודו.
הזמן עבר. יום ועוד יום ועוד יום.
בנובמבר 2023 שוחררו מיה ואיתי רגב. עומר נשאר מאחור. רק לאחר שחזר לישראל סיפר מה קרה לו בתקופה שאחרי הפרידה מאיתי. לדבריו, הוא הועבר למנהרה בעומק עשרות מטרים והוחזק לבדו בתא סגור במשך 50 ימים, עם מעט אוכל וללא אור. במשך חמישה ימים אף היה בחושך מוחלט. לאחר מכן הועבר למנהרה אחרת, שבה, לדבריו, העביר מאות ימים נוספים לבדו.
ובתוך החושך הזה הוא דמיין את הבית.
הוא סיפר שחשב על אמו מלטפת את ראשו, על רכיבה עם אביו על האופנוע, על ישיבה בסלון עם אחיו ועל טיולים עם הכלב. דברים רגילים לחלוטין, שהפכו במנהרה לדימוי של חיים שלמים שמחכים בחוץ.
ב־18 בפברואר 2025 כבר ידעו בהרצליה שהרגע מתקרב. העירייה פרסמה הודעה תחת הכותרת "עומר – מחכים לך בבית". ארבעה ימים אחר כך, ב־22 בפברואר, אחרי 505 ימים בשבי, עומר שם טוב שוחרר. מאות מתושבי הרצליה הגיעו לאשכול פיס בעיר כדי לצפות יחד ברגע שבו חזר לישראל.
בבית החולים הוא פגש שוב את הוריו ואת אחיו. אחר כך התחיל סוג אחר של חזרה.
פחות משלושה שבועות לאחר השחרור הגיע עומר לכיכר הרוקדים בהרצליה, המקום שבו התקיימה בכל יום חמישי עצרת למען החטופים. הפעם הוא לא היה התמונה שעל השלט. הוא עמד שם בעצמו, לצד מיה ואיתי רגב. השלושה הסירו יחד את השלט שקרא להשבתו, ועומר דיבר לראשונה בפני הקהל בעיר על הרעב, הבדידות והחושך שעבר בשבי.
ימים לאחר מכן הגיע עם אמו לעיריית הרצליה להודות לעובדים שליוו את המשפחה לאורך התקופה. הוא סיפר כי הרגעים המפחידים ביותר מבחינתו היו אלה שבהם שמע בעוצמה את קולות המלחמה, וקרא להמשיך לפעול להשבת מי שנותרו בעזה.
אבל אולי אחד הרגעים שמספרים את הסיפור של עומר והרצליה בצורה המדויקת ביותר התרחש דווקא על הים.
ב־31 במאי 2025 התקיים במרינה בהרצליה "משט התקווה". חניכי צופי ים הרצליה קיימו את ההבטחה שנתנו למשפחתו כשהיה בשבי: אם יחזור, הם ישוטו שוב, הפעם כשהוא איתם. כ־30 מפרשיות יצאו למים, ועומר השתתף בטקס שנערך לכבודו ולמען החטופים שעדיין לא שבו. המשט שנולד כסמל להמתנה הפך לסגירת מעגל.
כמה חודשים אחר כך נסגר עוד מעגל קטן בהרצליה.
בזמן שעומר היה חטוף צויר בעיר גרפיטי גדול עם דמותו. בנובמבר 2025, לקראת הסרת הקיר לצורך עבודות בנייה, הגיע עומר בעצמו להיפרד מהציור. האדם שהפך במשך 505 ימים לפנים על קיר עמד פתאום מול הפנים של עצמו.
הוא כיסה את הציור ביריעה שעליה נכתב "כמה טוב שבאת הביתה עומר", לקח ספריי צבע וצייר סמיילי. לידו כתב שלוש מילים: "כמה טוב להיות".
אולי דווקא שלוש המילים האלה מספרות את הסיפור טוב יותר מכל נאום.
כי במשך 505 ימים השאלה הייתה אם עומר שם טוב יחזור. אחר כך הגיעה השאלה איך חוזרים לחיים אחרי 505 ימים שבהם הזמן, האור, האוכל, המשפחה והחופש נלקחו ממך.
והרצליה, שהייתה חלק מההמתנה, הפכה גם לחלק מהחזרה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, עומר שם טוב כבר אינו החטוף שהעיר מחכה לו. הוא שורד שבי שחזר הביתה, סיפר מה עבר עליו, השתתף במאבק למען מי שנותרו מאחור וחזר למקומות שבהם חיכו לו כשהיה רחוק מהם.
על הקיר שבו הייתה פעם דמותו של החטוף עומר שם טוב, הוא עצמו השאיר בסוף משפט אחר.
כמה טוב להיות.
קבוצת ערים
- אופקים
- אור יהודה
- אילת והערבה
- אשדוד
- אשקלון
- באר יעקב
- באר שבע והנגב
- בת ים
- גבעת שמואל
- גבעתיים
- גדרה
- גן יבנה
- גני תקווה
- דימונה
- הרצליה
- חולון
- יבנה
- יהוד מונוסון
- ירוחם
- ירושלים
- כל הארץ
- כפר סבא
- לוד
- מודיעין מכבים רעות
- מועצות - עוטף עזה
- מזכרת בתיה
- מצפה רמון
- נס ציונה
- נתיבות
- נתניה
- סביון
- ערד
- פתח תקווה
- קריית אונו
- קריית גת
- קריית עקרון
- קרית מלאכי ו-מ.א באר טוביה
- ראש העין
- ראשון לציון
- רחובות
- רמלה
- רמת גן
- רמת השרון
- שדרות
קטגוריות
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
