בכל בוקר היה מספר חדש: 98. 150. 200. 300.
רייצ׳ל גולדברג־פולין נהגה לקחת סרט דביק, לכתוב עליו בטוש את מספר הימים מאז 7 באוקטובר ולהצמיד אותו אל החזה. המחווה הקטנה הזאת הפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם המאבק להשבת החטופים. כשהירש היה בעזה, העולם הכיר את אמו דרך המספר שעל החולצה שלה.
עד 7 באוקטובר 2023 היא הייתה קודם כול רייצ׳ל מירושלים. היא ובעלה ג׳ון פולין גידלו בעיר את שלושת ילדיהם, הירש ושתי אחיותיו. הירש, בן 23, היה אוהד מסור של הפועל ירושלים, צעיר שאהב מוזיקה וטיולים ושהעיר הייתה חלק עמוק מזהותו. המשפחה חיה בשכונת בקעה והייתה חלק מהקהילה הירושלמית המקומית.
ב־7 באוקטובר היה הירש בפסטיבל נובה בדרום. במהלך מתקפת חמאס הוא נמלט למיגונית באזור רעים יחד עם צעירים נוספים. רימון שהושלך פנימה פצע אותו באורח קשה וקטע חלק מזרועו השמאלית. משם הוא נחטף בחיים לרצועת עזה.
מאותו הרגע התחיל עבור רייצ׳ל מרוץ נגד הזמן.
היא וג׳ון יצאו למסע כמעט בלתי נתפס. הם נפגשו עם מנהיגי מדינות, עם נשיא ארצות הברית ג׳ו ביידן ועם האפיפיור פרנציסקוס, הופיעו בפני מוסדות בינלאומיים והגיעו שוב ושוב אל כל במה שבה היה אפשר לומר את שמו של הירש ואת שמות יתר החטופים. רייצ׳ל נאמה באו״ם בז׳נבה, התראיינה לכלי תקשורת ברחבי העולם וב־2024 נכללה ברשימת 100 האנשים המשפיעים של מגזין TIME.
אבל בתוך כל החשיפה העולמית היא חזרה שוב ושוב למשפט אחד.
"Hope is mandatory".
תקווה היא חובה.
זו לא הייתה מבחינתה הבטחה שהכול יסתיים בטוב. זו הייתה החלטה על איך עוברים את היום הבא כשאין שום דרך לדעת מה קורה לבן שלך. גם לאחר מותו של הירש היא חזרה לכתוב שהתקווה מבחינתה עדיין חובה.
באפריל 2024 התקבלה לראשונה הוכחת חיים משמעותית. חמאס פרסם סרטון שבו נראה הירש בשבי, פצוע וחסר חלק מזרועו. עבור המשפחה היה זה רגע נורא, אבל גם אישור לכך שהוא שרד את הפציעה ואת החטיפה.
הוא המשיך לשרוד.
עד שלא שרד יותר.
בסוף אוגוסט 2024 איתרו כוחות צה״ל במנהרה ברפיח את גופותיהם של הירש גולדברג־פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אלכסנדר לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו. תחקיר צה״ל קבע כי השישה נרצחו על ידי שוביהם וכי מועד הרצח המשוער היה 29 באוגוסט 2024. הירש היה בשבי 328 ימים.
ב־2 בספטמבר הוא חזר לירושלים.
לא כפי שאמו ביקשה במשך כמעט שנה.
אלפים ליוו אותו בדרכו למנוחות בהר המנוחות. רייצ׳ל עמדה בהלוויה עם אותו סרט דביק שהיה מזוהה איתה כל כך, הפעם כשהחולצה שלה קרועה כאות אבל. היא דיברה אל הבן שניסתה כל כך להחזיר בחיים ונפרדה ממנו במילים שאמרו כי עכשיו, סוף סוף, הוא חופשי.
אפשר היה לחשוב שזה יהיה הרגע שבו רייצ׳ל תפסיק.
שהאישה שהפכה במשך חודשים לקולו של בנה תיסגר בתוך האבל שלה אחרי שהמאבק הפרטי הסתיים בתוצאה האיומה ביותר האפשרית.
זה לא קרה.
כבר בחודשים שלאחר רצח הירש היא המשיכה לקרוא להשבת החטופים שנותרו בעזה. בינואר 2025 פרסמה מאמר שבו כתבה במפורש כי מותו של בנה אינו מסיים עבורה את האחריות כלפי מי שנשארו בשבי.
אבל היה עוד משהו יוצא דופן בקול שלה אחרי הירש.
הוא לא הפך לקול של נקמה.
במרץ 2025, בראיון שפורסם באתר הרשמי של שגרירות ישראל לכס הקדוש, דיברה רייצ׳ל על הכאב בישראל ועל סבלם של אזרחים בעזה באותה נשימה. מבחינתה, אמרה, אין תחרות בכאב. הכאב של אדם אחד אינו מבטל את הכאב של אדם אחר. היא דיברה על האפשרות להחזיק בכאב העצום שלה ובאותו זמן לא לאבד את היכולת לראות אדם אחר.
אולי דווקא שם נמצאת הבחירה הגדולה של רייצ׳ל גולדברג־פולין אחרי 7 באוקטובר.
לא רק בעובדה שהצליחה לדבר מול נשיאים, אפיפיור ואולמות של האו״ם.
אלא במה שהיא בחרה לעשות עם הקול הזה כשהירש כבר לא היה שם.
היא הייתה יכולה להישאר רק אמו של הירש שנרצח.
במקום זה היא המשיכה לדבר על החטופים, על הקשבה, על אנושיות ועל הצורך להקטין את הכאב והשנאה במקום להעמיק אותם. במאמר שפרסמה אחרי מות בנה כתבה על הצורך ללמוד מחדש להקשיב גם למי שחושבים אחרת, וסיימה באותו רעיון שליווה אותה מאז 7 באוקטובר: התקווה עדיין חובה.
ובירושלים, העיר של המשפחה, הסיפור המשיך לקבל צורה.
הירש היה אוהד הפועל ירושלים. אורי דנינו, שנחטף גם הוא ב־7 באוקטובר ונרצח לצדו במנהרה ברפיח, היה אוהד בית״ר ירושלים. שני צעירים משני עולמות ומיציעים יריבים, שהוחזקו יחד בשבי במשך חודשים והפכו שם לחברים קרובים.
ב־5 באוקטובר 2026, כמעט שלוש שנים בדיוק אחרי שנחטפו, חנכה עיריית ירושלים באצטדיון טדי ציור קיר שמנציח את שניהם יחד.
רייצ׳ל עמדה שם.
באותו אצטדיון שאליו הגיע הירש כאוהד הפועל, מול ציור שבו בנה ואורי נמצאים יחד על רקע היציעים שלא זכו לחזור אליהם.
וגם ברגע הזה היא בחרה לדבר על מה שחיבר ביניהם.
"בסופו של דבר, אורי והירש נקשרו זה בזה, גוננו, שמרו, נלחמו ונשמו אחד למען השני", אמרה בטקס. את דבריה סיימה בחמש מילים: "שני לבבות. עיר אחת ירושלים. ביחד".
יש משהו כמעט בלתי אפשרי במסלול שעברה רייצ׳ל גולדברג־פולין בשלוש השנים האלה.
ב־7 באוקטובר היא הייתה אמא שמחפשת את הבן שלה.
אחר כך הפכה לאמא שמנסה לשכנע עולם שלם להציל אותו.
אחר כך לאמא שקוברת אותו.
ואז הייתה צריכה להחליט מי היא אחרי זה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הירש איננו. אי אפשר לכתוב לסיפור הזה סוף מנחם, וגם לא צריך.
אבל אפשר להסתכל על אמו.
על האישה שענדה במשך מאות ימים את המספר על החזה.
שנלחמה עד שלא היה עוד אפשר להציל את הבן שלה.
ושגם אחרי שהתקווה הפרטית שלה הסתיימה במנהרה ברפיח, החליטה שהרעיון עצמו עדיין לא יכול להיעלם.
בירושלים, יום לפני יום השנה השלישי ל־7 באוקטובר, היא עמדה מול פניו של הירש על קיר בטדי.
לא לבדו.
לצדו היה אורי.
שני לבבות.
עיר אחת.
ואמא אחת שכבר יודעת טוב מכולם שתקווה אינה הבטחה שהסוף יהיה טוב.
לפעמים היא פשוט הבחירה להמשיך להיות אדם גם כשהסוף לא היה כזה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
