במוצאי שמחת תורה האחרון, ברחבת עיריית קריית מלאכי, הגיע תורה של ההקפה הרביעית. מאות תושבים עמדו ברחבה, יוסף חיים אוחנה עלה לבמה. שלוש שנים קודם לכן, בשמחת תורה של 2023, איש מהם לא ידע שהצעיר מקריית מלאכי שיצא לעבוד כברמן בפסטיבל נובה ייעלם לעזה ל־738 ימים – עכשיו הוא עמד מולם בעצמו. לא על שלט, לא על חולצה, לא בציור הקיר שנעשה בזמן שהיה חטוף.
חי.
חופשי.
ורוקד איתם.
יוסף חיים סיפר לקהל שגם בתוך הרגעים הקשים ביותר בשבי הבין עד כמה אדם זקוק לאדם אחר. הוא דיבר על אמונה, תפילה ואחדות, ואמר כי אלה היו חלק מהכוחות שהחזיקו אותו בדרך הביתה. ראש העיר אליהו זוהר אמר שהרגע שבו יוסף חיים עומד שוב עם תושבי העיר ומדבר על אחדות הוא רגע שקשה להישאר אדישים אליו.
אולי בגלל זה הרגע הזה מרגיש כמו סגירת מעגל.
כי בבוקר 7 באוקטובר 2023 יוסף חיים לא חשב רק על עצמו.
הוא היה בן 24, תושב קריית מלאכי, ועבד כברמן בנובה. כשהחלה מתקפת חמאס, הוא וחבריו מצאו את עצמם בתוך הטבח. לפי עדויות בני משפחתו וחבריו, יוסף חיים עזר לפצועים, נשא פצועה על אלונקה, הביא ציוד רפואי מאמבולנס נטוש והעביר נפגעים אל גורמי הטיפול. רק לאחר מכן ניסה להימלט.
אמו מירי בן עמי סיפרה שחבר שהיה איתו ראה אותו לאחר ירי RPG באזור. השניים נאלצו להתפצל, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה ראה את יוסף חיים לפני שנחטף לעזה.
מאותו רגע התחילה ההמתנה.
יום.
שבוע.
חודש.
שנה.
ובקריית מלאכי יוסף חיים הפך מחבר, בן ושכן לאחד הפנים המזוהים ביותר עם המאבק להחזרת החטופים.
העיר קיימה ערבי תפילה למענו. חבריו דניאל ונריה שרעבי הגיעו למרכז הצעירים וסיפרו לתושבים מה קרה באותו בוקר. אביו אברהם נשא תפילה להשבתו. העירייה והקהילה המשיכו להחזיק את שמו במרחב הציבורי גם כשהזמן הלך והתארך.
במשך תקופה ארוכה למשפחה כמעט לא היה מידע ודאי.
אות החיים המתועד הראשון ממנו הגיע רק במרץ 2025, בסרטון שבו נראה לצד אלקנה בוחבוט. במאי פורסם סרטון נוסף. עבור משפחה שחיכתה מאות ימים, עצם הידיעה שהוא בחיים הייתה בשורה, אבל גם המחישה את הדחיפות: הוא עדיין שם.
ביולי 2025, ביום ה־656 לשבי, אמו אמרה בפשטות שבנה חי וזועק לעזרה. היא תיארה אותו כאדם שמפזר אנרגיה חיובית, שתמיד נרתם למען אחרים, וסיפרה שגם לפני החטיפה היה מי שעוזר לה כשנזקקה לו.
עברו עוד 82 ימים.
ב־13 באוקטובר 2025 זה נגמר.
יוסף חיים אוחנה שוחרר יחד עם יתר החטופים החיים שנותרו בעזה במסגרת עסקת השחרור, אחרי 738 ימים בשבי. בשידורים מהמפגש הראשון עם משפחתו נראו החיבוקים, הדמעות וההלם של אדם שחוזר לעולם שהמשיך להתקדם בלעדיו יותר משנתיים.
אחד הדברים הראשונים שגילה היה עד כמה העולם השתנה.
חבריו סיפרו שהופתע לגלות שכבר יצא אייפון 17 ושלא ידע מהו ChatGPT. הפרטים הקטנים האלה אולי סיפרו יותר מכל מספר מה משמעותם של 738 ימים: מבחינתו הזמן בחוץ פשוט נעצר באוקטובר 2023.
אבל השאלות החשובות באמת שלו היו אחרות.
מי מהחברים שרד.
מי נרצח.
מי נחטף.
רק לאחר השחרור החל לקבל את התמונה המלאה של מה שקרה לאנשים שאיתם היה בנובה.
גם אחרי ששוחרר הוא לא חזר מיד לקריית מלאכי.
הוא עבר תקופת שיקום.
ורק כעבור כשבעה שבועות הגיע הרגע שהעיר חיכתה לו כמעט שנתיים וחודשיים.
ב־30 בנובמבר 2025 יוסף חיים חזר הביתה.
כ־2,000 תושבים, בהם תלמידי בתי הספר בעיר, יצאו עם דגלי ישראל ושלטים לקבל את פניו. תלמידים ליוו את השיירה, נשמעו שופרות ותופים, ומשפחה, חברים ותושבים הלכו איתו עד רחבת העירייה.
זה היה אותו יוסף חיים שפניו הופיעו בעיר בזמן שהיה בעזה.
רק שהפעם הוא עמד מתחת לציור שלו בעצמו.
הוא אמר לתושבים שהאהבה שהוא מקבל אומרת הכול, הודה להם על החום וביקש מהם לא להפסיק לחייך זה לזה. אביו תיאר את החזרה לעיר כ"קריעת ים סוף פרטית".
בסוף האירוע נטעו הוריו עץ אתרוג.
גם הבחירה הזאת לא הייתה מקרית.
ארבעת המינים היו המצווה הראשונה שעליה בירך יוסף חיים לאחר שחרורו. אביו סיפר כי עוד לפני השחרור קנה עבורו ארבעה מינים והתפלל שיזכה לחזור ולברך עליהם. כשהמשאלה הזאת התגשמה, האתרוג הפך לאחד הסמלים של השיבה הביתה.
אפשר היה לעצור כאן.
צעיר מקריית מלאכי נחטף.
העיר חיכתה.
הוא חזר.
אבל פרויקט של שלוש שנים ל־7 באוקטובר לא עוסק רק ברגע שבו אנשים שבו הביתה.
הוא עוסק גם בחיים שאחרי.
ויוסף חיים חזר לעיר אחרת, למדינה אחרת ולעצמו אחר.
אביו סיפר לאחר השחרור על הסבל שעבר ב־738 הימים בעזה ועל הרגעים שבהם כמעט איבד תקווה. לדבריו, היו זמנים שבהם יוסף חיים התקשה להאמין שייצא משם בחיים, ומה שעזר לו היה לדמיין את רגע החזרה.
אולי לכן התמונה של השבוע כל כך חזקה.
לא צריך לדמיין יותר.
הוא כבר שם.
ההקפות השניות בקריית מלאכי נולדו כאירוע מאחד בעיר אחרי 7 באוקטובר. השנה, בפעם הראשונה, האדם שאותו התפללו להשיב יכול היה להשתתף בהן בעצמו.
שלוש שנים הן זמן קצר מאוד כשחושבים על מה שקרה כאן.
אבל עבור יוסף חיים הן מכילות כמעט חיים שלמים.
שמחת תורה אחת שבה עבד בנובה, רץ בין פצועים ונחטף.
שנתיים שבהן לא ידע אם יראה שוב את הרחובות שבהם גדל.
738 ימים בשבי.
חזרה לישראל.
שיקום.
אלפי אנשים שחיכו לו בכניסה לקריית מלאכי.
ועכשיו עוד שמחת תורה.
הפעם הוא לא נמצא מעבר לגבול.
הפעם אף אחד לא מחזיק שלט עם התמונה שלו ומבקש להחזיר אותו.
הוא עולה בעצמו לבמה.
מדבר.
רוקד.
ומסתכל על העיר שחיכתה לו עד שחזר.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
