יש אנשים שנכנסים לחדר ומיד מרגישים את האנרגיה שלהם. עדי טבקה דולב, או בשמה המוכר הרבה יותר, "עדידוש מלכת הילדים", היא בדיוק אחת מהם. חיוך רחב, אנרגיות שלא נגמרות, אהבה גדולה לילדים ויכולת יוצאת דופן להפוך כל חגיגת יום הולדת לקרנבל של צבע, מוזיקה ושמחה.
מי שרואה אותה על הבמה, רוקדת, קופצת, מפעילה את הילדים ומעניקה לכל ילד וילדה תחושה שהם מרכז העולם, יתקשה להאמין שהיא כבר חגגה יום הולדת 60.
אבל מאחורי הצבעים, הבובות, התפאורות והמוזיקה מסתתר סיפור חיים של אישה יוצאת דופן. אישה שידעה הצלחות ואכזבות, אהבה גדולה ואובדן מטלטל, ובחרה בכל בוקר מחדש לקום, להתלבש, לחייך ולשמח אחרים.
פגשתי את עדידוש לשיחה אישית ומרגשת על החיים שמאחורי התחפושות, על האיש שאהבה ואיבדה, על ההחלטה להתחיל קריירה חדשה באמצע החיים ועל החלומות שהיא עדיין מתכוונת להגשים.
הילדה מעתיקות א' שחלמה על הבמה
עדידוש היא אשקלונית בנשמה. היא גדלה בשכונת עתיקות א', ובהמשך חייה התגוררה בלוד ובמודיעין, עד שחזרה לעיר ילדותה. לאחרונה עברה להתגורר במושב הודיה הסמוך. "רציתי קצת שקט, אווירה של מושב, מקום פסטורלי. הגעתי למקום מהמם", היא מספרת בהתלהבות.
מבחינתה האהבה לבמה התחילה הרבה לפני שהפכה למלכת ימי ההולדת.
"כבר בתור ילדה אהבתי משחק. תמיד הייתי זאת שמובילה את ההצגות בבית הספר, מנחה בפורים, מופיעה ועושה שמח. זה תמיד בער בי".
אלא שבבית שבו גדלה, החלום הזה לא היה פשוט למימוש.
"הייתי בת יחידה בין שישה בנים. אבא שלי היה אדם מאוד דתי ושמר עליי מאוד. רציתי להתקדם בעולם המשחק, אבל הוא לא הסכים. החלום הזה תמיד נשאר לי בראש".
השנים חלפו, החיים לקחו אותה לכיוונים אחרים, אבל הילדה הקטנה שחלמה לעמוד על הבמה מעולם לא נעלמה…
הרבה לפני שהתחילה להפעיל ימי הולדת, עדידוש הקדישה שנים ארוכות לעשייה חינוכית משמעותית.
כשהייתה בת 20 החלה לעבוד במסגרת תוכנית "נערי רפול", שפעלה בשיתוף צה"ל, רשת עמל ומשרד העבודה, וסייעה לבני נוער שהתמודדו עם מצבי חיים מורכבים.
"במשך עשרים שנה עבדתי עם נערים שהגיעו ממצוקות קשות מאוד. ילדים בני 14 ו־15, שלפעמים לא היה להם מי שיחבק אותם, מי שיכוון אותם ומי שיאמין בהם. את אוספת אותם, מעניקה להם, מלמדת אותם ונותנת להם תקווה".
גם היום, עשרות שנים לאחר מכן, היא מספרת על התקופה הזאת בגאווה.
"הגיעו אלינו ילדים שלא ידעו לקרוא. יש לי תלמיד שהיה אצלנו והפך למנהל מוסך מאזדה. את מבינה מה זה? לראות ילד שהגיע בלי כלום ומצליח בחיים? זה עולם ומלואו".
בגיל 40 הרגישה שהגיע הזמן לחשוב גם על עצמה. "אמרתי לעצמי, תרמתי את חלקי למדינה. עכשיו אני רוצה להעניק גם לעצמי".
התחנה הבאה בחייה הייתה דווקא עולם הטיפוח והיופי.
עדידוש פתחה בלוד מכון יופי בשם "אחוזת יופי", אף שבאותה תקופה התגוררה במודיעין. העסק הצליח, והיא נהנתה מהעבודה ומהעצמאות החדשה.
אלא שאז הגיע אירוע שהפך את עולמה.
"יום אחד הגיעו אליי אנשים שרצו כביכול לשמור על המקום. אני, בתמימות שלי, אמרתי להם שאני לא צריכה ושאני מסתדרת. למחרת הגעתי וגיליתי ששרפו לי את הכול. לא השאירו כלום".
לדבריה, האירוע התרחש לאחר שסירבה להצעתם של אותם אנשים ובעגה העבריינית: פרוטקשיין.
המראה של העסק השרוף גרם לה לקבל החלטה. "אמרתי לבעלי, אני לא פותחת שוב. לא רציתי לחזור לזה".
אבל גם כשהדלת של מכון היופי נסגרה, דלת אחרת עמדה להיפתח. דלת שתוביל אותה דווקא אל החלום הישן, זה שחיכה בסבלנות מאז ילדותה באשקלון.
"את רוצה להתחיל בגיל 47? את בטוחה?"
בגיל שבו רבים כבר מתבססים במקצוע שבחרו, עדי החליטה להתחיל מחדש.
היא פנתה לידיד ותיק, שרון מלכה, אושייה בתחום הפעלות הילדים, וסיפרה לו שהיא רוצה להפוך למפעילת ימי הולדת.
"אני מתקשרת אליו ואומרת לו, שרון, בא לי להיות מפעילת ימי הולדת. הוא אומר לי, עדי, אני התחלתי בגיל 20, את רוצה להתחיל בגיל 47? את בטוחה?"
עדידוש אפילו לא היססה.
"אמרתי לו, כן!"
לדבריה, שרון היה האדם הראשון שהאמין בחלום החדש שלה והעניק לה את הכלים המקצועיים.
"הוא בנה לי תוכנית, לימד אותי איך לעמוד על במה, איך להפעיל ילדים, איך להחזיק קהל. הוא נתן לי את כל הבמה. אני נותנת לו את כל הקרדיט שבעולם. אני מעריצה את האדם הזה. הוא היה שם בשבילי בהתחלה, ולעולם לא אשכח את זה".
בהתחלה, היא מודה, הייתה חסרת סבלנות.
"הייתי אומרת לו, שרון, למה לא פונים אליי? והוא היה אומר לי, עדי, זה תהליך, תני לזה זמן".
אבל התשוקה שלה, לצד העבודה הקשה וההתמדה, התחילו להניב תוצאות.
"אחרי שנה כבר ממש התחלתי להופיע. וברוך השם, מאז הכול התגלגל".
ואז, ברגע אחד, החיים נעצרו
כשהיא מדברת על בעלה המנוח, קולה של עדידוש משתנה.
את בעלה הכירה בצבא, כשהוא היה מפקדה. היא הייתה אשקלונית והוא בן לוד, והשניים התאהבו.
"אני התחלתי איתו", היא מספרת וצוחקת.
אחרי שנישאו עברה להתגורר איתו בלוד, אף שרצתה להמשיך לגור באשקלון.
"הוא אמר לי שזה זמני. את יודעת כמה זמן הזמני הזה נמשך? כמעט 17 שנה!"
בהמשך עברו למודיעין וגידלו את שני בניהם, שכיום בני 37 ו־40.
כמעט 35 שנה הם חלקו חיים משותפים, עד שיום אחד הכול נגדע בפתאומיות.
לפני כחמש שנים נפטר בעלה מדום לב בביתם, כשהוא בן 56 בלבד.
"הייתי בהפעלה. הבן שלי הגיע לבקר את אבא שלו וגילה שהוא נפטר. כשחזרתי הביתה ראיתי את הבן שלי מוקף בשוטרים. לא הבנתי מה קורה. שאלתי אותו, מה קרה? מי מת? והוא אמר לי, אבא".
היא משתתקת לרגע.
"אני אומרת לו, מה? מה קשור אבא? לא הצלחתי לקלוט את זה".
מבחינתה, אלה היו הרגעים שבהם החיים נחלקו לשניים.
"הייתי נשואה כמעט 35 שנה לאותו אדם. אהבתי אותו עד היום האחרון. הייתי שרופה עליו, ואני אוהבת אותו עד היום".
על ידה היא נושאת קעקוע לזכרו, עם תאריך חתונתם והמשפט "אהבה לנצח".
"האהבה הזאת לא נעלמת. היא חלק ממני".
"הייתי עולה לבמה, ואחרי הפרגוד הייתי בוכה"
אולי אחד החלקים המטלטלים ביותר בסיפורה של עדידוש הוא דווקא מה שקרה לאחר השבעה.
בסמוך לסיום ימי האבל הייתה אמורה לקיים יום הולדת לילדה שרצתה במיוחד את עדידוש.
אמה של הילדה יצרה איתה קשר ואמרה לה שהיא משתתפת בצערה, אך ביקשה שאם תוכל, תגיע לפחות לזמן קצר כדי לשיר לילדה שיר יום הולדת.
עדידוש החליטה להגיע.
"אנשים לא האמינו שאני עומדת שם, מפעילה, מחייכת ומשמחת ילדים אחרי מה שעברתי".
בהמשך, היא מספרת, ביקשה אישור מרב לחזור לעבודה.
"הייתי עושה את המופע, נותנת את כל כולי לילדים, הולכת אחרי הפרגוד ובוכה. היה לי קשה מאוד".
כמעט שנה התקשתה לתפקד, אבל הבמה הפכה עבורה למקום שבו הצליחה, לפחות לרגעים, להרחיק את הכאב.
"את יודעת מה מחזיק אותי שפויה? הילדים האלה. השמחה הזאת. לראות ילד שמח, רוקד, מאושר, זה דבר מדהים. זה נותן לי כוח".
איך עוברים מעצב כל כך גדול לשמח ילדים?
אני שואלת אותה איך אפשר לשאת בלב געגוע עצום, ובאותו הזמן לעלות על במה ולהיות האדם הכי שמח בחדר.
התשובה שלה פשוטה, אבל חזקה.
"אני החלטתי שאני רוצה להיות בטוב. רוצה לחיות בכיף, בשמחה, באנרגיות. כי אם תיפלי לתהום, מי ירים אותך? זה הכי קל להיות עצובה, אבל החיים ממשיכים".
עבורה, שמחת הילדים היא הרבה יותר מפרנסה.
"את יודעת מה זה בשבילי לראות ילד מאושר? ילד שרוקד, שצוחק, שכל החברים סביבו והוא מרגיש מלך העולם? איזה כיף שאני זוכה לעשות את זה".
ואולי זה הסוד הגדול שלה: עדידוש לא רק מפעילה ילדים. היא באמת רואה אותם.
בכל אירוע היא מקפידה להתייחס לילד או לילדת יום ההולדת, לתת מקום גם לילדים הביישנים, לעודד את מי שעומד בצד ולדאוג שכולם ירגישו חלק מהחגיגה.
היא מגיעה עם תפאורה צבעונית, בובות ענק, בלונים, מוזיקה, משחקים ומגוון פעילויות, אבל נדמה שהדבר החשוב ביותר שהיא מביאה איתה אינו נמצא באף תיק ציוד.
זו האהבה שלה לילדים.
ובתוך סיפור חייה, יש אישה אחת שעדידוש לא מצליחה לדבר עליה בלי להתרגש עד דמעות.
סיגלית, כלתה.
"יש לי כלה שאין דברים כאלה בעולם. אני אומרת לה, את היית הבת שלי בגלגול הקודם. כל החיים רציתי בת, ובסוף קיבלתי שני בנים, ואז הגיעה סיגלית".
הקשר בין השתיים, היא מספרת, הרבה מעבר לקשר המקובל בין חמות לכלה.
"היא אשת הסוד שלי. יש דברים שאפילו הילדים שלי לא יודעים עליי, והיא יודעת הכול. אנחנו חברות בנפש".
עדידוש מספרת כי סיגלית דואגת לה בכל יום, מחזקת אותה ומעודדת אותה להמשיך קדימה.
"כל בוקר היא מעירה אותי, מקדישה לי שיר. היא תמיד שם בשבילי. אני מדברת עליה ואני מתחילה לבכות. זכיתי בה".
גם כשעדידוש ניסתה לפתוח את הלב לזוגיות חדשה, סיגלית הייתה לצידה.
"היא כל הזמן דרבנה אותי. אמרה לי, את חייבת להמשיך לחיות, את חייבת לתת לעצמך הזדמנות".
אחרי ארבע שנים שבהן סירבה לחשוב על קשר חדש, עדידוש הסכימה לנסות.
היא הייתה בזוגיות במשך כמעט שנה, קשר שלדבריה הסתיים לפני כחודש וחצי, סמוך לראש השנה.
"הצלחתי לאהוב שוב. לקח לי זמן, אבל נפתח לי הלב. ואז זה נגמר. דווקא בערב החג, כשהיינו אמורים להיות יחד".
היא מודה שהפרידה כאבה, אך בחרה להתבונן עליה בדרך שמאפיינת אותה.
"התמודדתי עם דברים הרבה יותר קשים מזה. אם זה מה שבורא עולם החליט בשבילי, כנראה שהשנה החדשה תביא איתה משהו טוב יותר".
למרות השנים שחלפו, בעלה המנוח ממשיך להיות נוכח מאוד בחייה.
בכל שנה, ביום הולדתו, היא עולה לקברו עם בלונים ועוגה.
"אני מדברת איתו, משמיעה לו את השיר שלנו, חוגגת לו יום הולדת. מבחינתי הוא עדיין חלק מהחיים שלי".
היא יודעת שיש מי שיתקשו להבין את המנהג הזה, אבל עבורה זו דרך להמשיך את האהבה.
"הוא נפטר בגיל 56, אבל מבחינתי הוא ממשיך איתי. אין יום שאני לא מדברת עליו. אין יום שאני לא חושבת עליו. אני מרגישה שהוא מלווה אותי בכל רגע".
היא לא רואה סתירה בין הגעגוע לאהבת חייה לבין האפשרות להמשיך ולחיות.
"אני מאמינה במשפט 'במותם ציוו לנו את החיים'. אילן היה רוצה שאהיה מאושרת, שאצחק, שאשמח ילדים. הוא הכיר אותי וידע מי אני".
לא רק חגיגות: גם ילדים שאין למשפחותיהם אפשרות לשלם
אחד הדברים היפים בעשייה של עדידוש הוא העובדה שלא הכול אצלה נמדד בכסף.
לצד ההפעלות והאירועים, היא מתנדבת למען ילדים עם מוגבלויות ומשפחות המתמודדות עם מצוקה כלכלית.
"יש ילדים שמאוד רוצים יום הולדת, אבל להורים אין אפשרות. יודעים שאפשר לפנות אליי. אני מגיעה מאהבת חינם. אם אני יכולה לשמח ילד שאין לו, אני אעשה את זה".
לדבריה, היא גם מאפשרת למשפחות להיעזר בציוד שברשותה כדי לקיים חגיגות לילדיהן.
"מי שחסר לו ואני יכולה לתת לו, אני אתן. לא הכול בחיים זה כסף. יש סיפוק שאין לו מחיר".
כששומעים אותה מדברת על הילדים, קשה שלא להיזכר באותה צעירה בת 20 שעבדה עם נערים בסיכון.
המסגרת השתנתה, הגיל השתנה והבמה התחלפה, אבל הרצון להעניק לילדים נשאר בדיוק אותו הדבר.
בת 60, אבל הראש בפסטיגל [ובאח הגדול]
אז מה עוד יכולה לחלום אישה שכבר עברה כל כך הרבה והצליחה להגשים חלום מקצועי כמעט בגיל 50?
מתברר שלא מעט.
"אני רוצה להגיע לבמות גדולות. להצגות, למופעים גדולים, לפסטיגל. למה לא? אני לא רואה את הגיל שלי בכלל. גם את האח הגדול אני לא פוסלת". והיא מתכוונת לכל מילה.
"אני בת 60, אבל במחשבה שלי אני בת 20. הגיל שלי הוא רק מספר שנמצא בכספת. אני לא משתמשת בו בשום צורה".
עדידוש צוחקת כשהיא מספרת שאנשים מתקשים להאמין לגילה.
"לפעמים צעירים מתחילים איתי. שואלים אותי בת כמה אני, אני אומרת להם 45. הם לא מאמינים שאני בת 60!"
אבל מבחינתה, המראה הצעיר הוא רק הבונוס. הסיפור האמיתי הוא האנרגיה.
"כל עוד בורא עולם נותן לי כוח לעמוד על הרגליים, אני אמשיך לשמח ילדים. מה, ציפי שביט ירדה מהבמה בגיל צעיר? טוביה צפיר המשיך להופיע במשך שנים. אז למה שאני אפסיק?"
"כשאגיע לגיל 80, אני רוצה לאסוף את כל הילדים שחגגתי להם"
ויש לה עוד חלום אחד, מקסים במיוחד.
היא רוצה שביום שבו תחליט לפרוש, בעוד שנים רבות, יתקיים אירוע ענק בהשתתפות כל הילדים שחגגו איתה ימי הולדת לאורך הקריירה.
"אני אומרת לבן שלי, כשאני אפרוש, וזה עוד הרבה זמן, שלא תחשוב שאני מתכננת לפרוש בקרוב, אני רוצה לאסוף את כל הילדים שחגגתי להם".
אפשר רק לדמיין את המעמד: ילדים שהפכו לנערים, נערים שכבר יהיו הורים בעצמם, וכולם חוזרים לרגע אחד להיות הילדים הקטנים שעדידוש הקפיצה ביום ההולדת.
"את יודעת איזה אושר זה יהיה בשבילי? לראות את כולם יחד ולדעת שהייתי חלק מהילדות שלהם?"
"לפני כל הופעה אני אומרת שמע ישראל"
למרות ההצלחה, עדידוש לא שוכחת לרגע את האמונה שמלווה אותה.
לפני כל מופע יש לה טקס קטן וקבוע.
"אני אומרת שמע ישראל, ואז מבקשת מבורא עולם שנעשה ונצליח. בלי זה אני לא מתחילה הופעה".
עבורה, האמונה היא מקור הכוח שמאפשר לה להתמודד עם אובדן, עם אכזבות ועם האתגרים שהחיים מציבים בפניה.
"מי נותן לנו את הכוחות אם לא בורא עולם? אני מאמינה שהכול ממנו, גם הדברים הקשים וגם הדברים הטובים".
עדי, לסיום, מה היית אומרת לאישה בת 50 או 60 שחושבת שכבר מאוחר לה להגשים חלום?
היא לא צריכה לחשוב אפילו שנייה.
"ברגע שאת מאמינה בעצמך ובמשהו שאת באמת רוצה, אין דבר העומד בפני הרצון. אני האמנתי בעצמי. אם הייתי מקשיבה לכל מי שאמר לי שבגיל 47 מאוחר להתחיל, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי".
ואז היא מחייכת חיוך גדול, אותו חיוך שמאות ילדים כבר מכירים.
"אני מסתכלת במראה ושואלת, איפה גיל 60 ואיפה אני? אלה שני עולמות שונים. אני מרגישה בת 20, ואני מתכוונת להמשיך להיות כזאת".
וכשנפרדים ממנה, מבינים ש"עדידוש מלכת הילדים" הוא הרבה יותר משם במה. זו אישה שלמדה בדרך הקשה ששום דבר בחיים אינו מובן מאליו. אישה שאיבדה את מי שהיה אהבת חייה, אבל לא איבדה את האהבה לחיים עצמם. אישה שמצליחה להאיר את היום לילדים, דווקא משום שהיא יודעת היטב איך נראה החושך.
ואם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מעדידוש, הוא שלחלומות אין גיל, לשמחה אין תאריך תפוגה, וללב שמבקש להעניק אהבה תמיד יש מקום לעוד ילד אחד שיחייך.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
