חמישים שנה ויותר אני מספר את סיפור חיי. את סיפור גבורתה של אמי, שבניגוד לכל הגיון היא שרדה והצילה את אחי ואותי. היא הוציאה אותנו מנחשולי גלים אדירים שאיימו להטביע אותנו, והביאה את שרידי משפחתה לחוף מבטחים. בתקופה זו פגשתי רבבות תלמידים, חיילים ואנשים מבוגרים. בכתות , באולמות, מחנות ו"בזכרון בסלון". מפגשים אלו הביאו אותי לתשישות נפשית ולרוממות רוח רגשית. חשתי שאני ממלא שליחות בעיקר לדורות הבאים. ראיתי את הדמעות, ראיתי את ההזדהות הרגשית. דרך הסיפור האישי, הבינו השומעים את גודל השואה של העם היהודי ואת עוצמתו של השורד היחיד.
השנה, הקורונה הכתיבה לנו את החיים. בוטלו האירועים המשפחתיים .נעלמו התקהלויות המונים. במקום הקשר הבלתי אמצעי החם של צופים ומאזינים , עברנו למפגש מקוון. ביום השואה הקהל שלי היו תמונות מרצדות על מסך המחשב. האם ניתן להעביר בדרך זו רגשות ,מחשבות ואוירה? בימים כתיקונם, השתדלתי להעביר למאזיני שיש לכבד, לזכור ולא לשכוח את הקורבנות והלוחמים .באותה מידה צריכים להנחיל לדורות הבאים – "תהילת נצח" לשורדים שלחמו להישאר בחיים ולשמור על צלם אנוש. כמה סמלית העובדה, שאת המפגש המקוון ניהלו שתי מורות. תהילה מתיכון קציר ו- נצחיה מתיכון מדעים. סיפרתי לתלמידי התיכונים מרחובות, בתמצית, את האירועים המרכזיים בחיי. לא ידעתי מה הצלחתי להעביר לדור הצעיר. שעתיים לאחר המפגש המקוון קבלתי מסר של תלמיד שהיה בין המאזינים. אני משתף אתכם במכתב שקבלתי.
צבי אבן-בר היקר.
אני הייתי אתך בפגישה בזום מבין 99 כלל המשתתפים. כל מה שקרה לך וספרת זה היה בלתי יאומן! אתה חווית ימים קרים, תנאים קשים, עמדת על שלך והמשכת הלאה בדרך ותראה לאן הגעת בסופו של דבר, לארץ – ישראל! אני נקרעתי מבפנים על כל הדברים שקרו לך. ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם זה היה אני. אני לא הייתי שורד ככה. אני הייתי מאבד את התקווה. לך נשארה תקווה, בסופו של דבר הגעת למקום שבו למדת, עבדת והקמת משפחה. למדינת ישראל יש צבא יש כבוד ויש אותך. אתה גיבור , אתה אמיץ. אתה מצאת את האור בקצה המנהרה! לסיכום אני רוצה להגיד לך תודה רבה מכל הלב ששיתפת אותי במה שעבר עליך. אני סוף – סוף מבין , בזכותך לעומק את הסיפורים. מבחינתי אתה תשרוד גם בתקופה הזאת , ללא ספק! תודה רבה לך! ממני: ירין בן סלמון.
דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב, לא חשובה השיטה.
