חייו של אור לוי לא חייכו כשהיה ילד בכיתה ב', שם עבר נידוי חברתי. מספר שנים מאוחר יותר, הוא משתף על האומץ שארז וההתמודדות עם הפחד שתקף אותו מהיותו ילד: "לדבר לבד מול מלא אנשים".
לוי משתף: "אני ניגש בהפסקה אל הילדים שמשחקים במטרה להצטרף אליהם למשחק הכדורגל, אומנם הייתי ילד חדש אבל ניגש בשיא הביטחון כי לדעתי אני שחקן תותח ויוצא לי משפט מגומגם של ״אאפשר לללהצטרף לשששחק אאיתכם?״
״מלך הכיתה״ מסתכל עליי לרגע ואז מתחיל החיקוי. אחד על אחד ואפילו בהקצנה. הילדים מסתכלים ומתחילים לצחוק. זה הכי קוּל לצחוק על הילד החדש. אני מרגיש את הדמעות מתחילות לצוף ואני בורח משם לשירותים ונשאר שם שעה בבכי ורגשות של שנאה כלפי עצמי וכלפי כל היקום. אם רק היה ילד אחד שהיה עומד מול ומגן עליי. אם רק היה ילד אחד שהיה ניגש אליי אחרי זה ואומר מילה טובה. החיים שלי היו נראים אחרת. ובגלל זה אני כאן. אז שלשום לקחתי את הגיטרה, עם קצת אומץ וברי והגענו לבית ספר התעשיה האוירית. שם העברתי שני סשנים שבהם אני עושה את הדבר שהכי פחדתי ממנו כל חיי. לדבר לבד מול מלא אנשים. והנושא היה על המסע שלי עם הגמגום. הקשיים בדרך והקבלה העצמית שלי ביחד עם שירים באמצע כי כמה אפשר רק לדבר. וזה היה מדהים וקיבלתי את מלוא ההקשבה והתמיכה. ולקראת סוף ההרצאה בר שאלה אותי ״למה בעצם אתה פה? מדבר במשך שעה על עצמך? מה המסר שלך?״, ועניתי לה ולשאר הכיתה: אני כאן כדי לומר לכם שלכל אחד יש קשיים משלו, תקבלו אחד את השני, אם אתם רואים שמישהו צוחק על מישהו אחר, אל תעמדו בצד. תעמדו לצידו. גם אם לא מול כל הכיתה, מספיק אחר כך לגשת אליו ולומר לו מילה טובה,חיזוק. זה ישנה לו את כל החיים. ואת המסר הזה חשוב לי להעביר דווקא לבני נוער, אתם תקבעו איך החברה שלנו תיראה בשנים הקרובות. יש לכם כח לשנות. תעשו את זה".
