תוכחתו של משה באה להאיר ולרומם, ולא להשפיל. לשון הנחמה של ישעיהו הנביא באה מתוך הבנת מעלתם של ישראל
בשבת אנחנו פותחים את החומש החמישי והאחרון בחמישה חומשי תורה, שנקרא 'משנה תורה'. בחומש זה כשמו כן הוא, משה חוזר ושונה את התורה, חוזר על חלק מהדברים שכבר נאמרו, ודברים נוספים שלא נאמרו או לא פורטו בחומשים קודמים. חומש זה מתואר בדברי חז"ל באמירה: "שהשכינה הייתה מדברת מתוך גרונו של משה". ללמדך, שיש בה מן השילוב בין דבר ה' לנבואת משה רבינו.
חז"ל אומרים שבדברים אלה של משה הפותחים את החומש, אמר להם דברי תוכחה כדי לחנכם לדורות עולם. תוכחה זו מתאפיינת במדרגתה הרוחנית העליונה, ונראה איך זה בא לידי ביטוי בפרשה. "בין תופל ולבן וחצרות ודי זהב", עברנו על כל המקראות שבמקרא ולא מצאנו מקום שנקרא "תופל ולבן וחצרות ודי זהב". אז אם כן, מה המקומות שציין משה?
אלא, "תופל ולבן" – שתפלו על המן (התלוננו על המן), המן שהוא מאכל יותר שמימי רוחני מאשר מאכל חומרי. "וחצרות" – מחלוקת קורח ועדתו. "ודי זהב" – הוכיחן על מעשה העגל, שהקדוש ברוך הוא זיכה אותם בממון רב והם הפנו אותו לעבודה זרה.
בדברים אלה רצה משה רבינו לחנכנו שכשאומרים תוכחה, עליה להיות מיוסדת על הנקודה שאנו באים להאיר את נקודת הטעות והכשל שמתוכה יוכל האדם למצוא את דרכי התיקון והתשובה. התוכחה אינה באה להשפיל או לפגוע באדם החוטא, אלא לרומם אותו למדרגה גבוהה יותר. מדרגה זו של משה רבינו נובעת מההבדל המהותי ומדרגתו הרוחנית בינו לבין שאר הנביאים. ישעיהו הנביא בהפטרה של השבת אמר "שמעו שמים והאזיני ארץ" ומשה רבינו אמר בסדר הפוך "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". משה ייחס את ההאזנה לשמים, שהיא מקום קרוב ואת השמיעה לארץ שהוא מקום רחוק. בעוד שהנביא ישעיה אמר "שמעו שמים" שהוא מקום רחוק, והאזיני ארץ שהוא מקום קרוב. משה רבינו שהתעלה למדרגות רוחניות עליונות, ויכול היה להתבונן מרום מדרגת נבואתו גם על האדם והעם החוטא, ולהאיר להם את הדרך כיצד לתקן את החסרונות שלהם מבלי לכופף או לכתוש את אישיותם. הבנה זו נבעה מהיותו שמיימי – האזינו השמים. בעוד שהנביא ישעיה בעל הפטרת חזון, אומר לנו "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, עמי לא ידע ישראל לא התבונן". ביטויים קשים אלה של הנביא מבטאים את הנקודה ממנה הוא צופה אל העם, מתוך האזיני ארץ. החיבור אל הפרקטיקה, אל התיקון המתבקש מתוך ראייה ריאלית של המציאות הקשה בה הם נמצאים.
ישעיהו הנביא, בחציו השני של ספרו מתחיל עם נבואות הנחמה, שם הוא מבטא את ההבנה השמימית יותר שאליה הוא הגיע כתוצאה מהעבודה המסורה למען עמו. דווקא ההתבוננות היותר רחבה והיותר מעמיקה במעלתם וסגולתם של ישראל, הובילה אותו ללשון מנחמת אוהבת, תומכת ומחזקת. אין בלשון זו מלהמעיט בעוונות או לצמצם את חומרת המעשה, אלא בהבנה זו של הנביא ישעיהו יש כדי לתת לאדם את עומק החיים שאליו הוא אמור לשאוף ולהגיע, ומתוך כך הוא יכול להתרומם לגבהים רוחניים – וביחד איתו לרומם את העם אל מציאות גבוהה זו.
