בית העם בניהולו המצוין של שוקי קרומר, נפתח מחדש, על פי הנחיות משרד הבריאות והקפדה יתרה על "התו הירוק". ביצענו מעקב אחר היכל התרבות ברחובות ויצאנו להופעות של רשף לוי ושלומי קוריאט. האם באמת שומרים שם על החוקים. פייר? הופתענו
בואו נתחיל מהתחלה: ביצענו מעקב. כן, כן, ביצענו מעקב אחרי היכל התרבות הגדול באזור – "בית העם" ברחובות, אותו מנהל בצורה יוצאת דופן שוקי קרומר, בעבר חבר מועצה, איש תרבות ואדם ממוקד מטרה. היינו חמישה עוקבים ששמו להם למטרה לבדוק קודם כל מה או מי לא בסדר בכל המערך הזה של התרבות. רצינו לדעת האם העובדה שהחזירו את עולם התרבות לחיים הוא הגיוני, האם בכלל אפשר לנהל היכל תרבות ולקיים הצגות ומופעים – בזמנים שכאלה, והאם בכלל הקהל הישראלי ממושמע. כן, תתפלאו, הוא ממושמע.
בחרנו במופעים של שני הקומיקאים המעולים, רשף לוי שהופיע בשבוע שעבר בהיכל והתרגש מהמעמד מאוד שכן הייתה זו הופעה שלישית בסך הכל מאז נפתחו השמיים של התרבות ובהופעתו של שלומי קוריאט שהתרגש ממחיאות הכפיים. שניהם היו קורעים מצחוק אבל על כך באמת שלא היה לנו עוררין.
כבר בכניסה עמדנו כמו חיילים. עובדי בית העם שחיכו לנו בכניסה עם בלונים וחגיגיות משתפכת, התגלו לאחר מכן כמתנדבים. העובדים עוד לא שבו מהחל"ת והמתנדבים הנהדרים פשוט לא הראו לנו זאת. הם היו נהדרים וזה המקום להודות להם על האירוח והסדר. הם ביקשו תעודות זהות ואת התו הירוק, דרשו בשלומנו, שאלו מאין הגענו וכמובן איך אנחנו מרגישים. שוקי קרומר, מנהל בית העם, הסתובב בין הבאים וחייך לכולם. לחיצות יד הוא לא פיזר, גם לא חיבק אף אחד, נשמר מאוד ובמקסימום נידב אגרוף לאגרוף או מרפק למרפק. אם כבר הנחיות – אז עד הסוף.
בתחילת המופע של רשף שהחל באיחור קל, הודיע קרומר כי הוא שמח על הגעת הציבור, שמח על פתיחת התרבות וכי הוא מבקש להישאר עם מסכות לאורך המופע. עוד ביקש כי בתום המופע אף אחד לא יקום ממקומו וכי הנוכחים ייצאו באופן מסודר לפי שורה עליונה ותחתונה. כולם נענו לבקשות, עטו מסכות לאורך המופע ובסיום היה קסום לראות את הקהל הישראלי מתנהג כמו הקהל האירופאי.
ומילה על המופע של רשף לוי, אב לשבעה, שכל אחד מילדיו מקבל מקום בשעה וחצי קסומים שהוא משלהב בהם את הקהל. רשף, מחזאי הבית של הבימה, היוצר של "הבורר", "אהבה קולומביאנית" ו"איים אבודים", זוכה פרס התיאטרון על ההצגה "החולה ההודי" ולחלוטין אחד הסטנדאפיסטים המובילים. אני מאוד נהניתי (ואגב, גם אביטל רגב-קיסר, דוברת עיריית רחובות שישבה בקהל והשתתפה בשיח עימו, וגם חברת המועצה אוה גור שהגיעה עם בעלה אילן – נהנו). דוד, שישב לצידי, טען כי הוא בולע מילים, שקשה לו להבין, לפרקים הוא התעסק בנייד. אנחנו בגדול נהננו. בחלק האחרון של המופע, הוא ביקש לשאול אותו הכל. אחת השאלות שהייתה מהקהל הייתה "במי תבחר?", הוא השיב כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא אדם מרשים וחכם, אבל אני לא חושב שמישהו היה שוכר את אחד האנשים שלו להביא ירקות…" והוסיף כמה משפטים על כך שעולם התרבות נפגע מאוד בקורונה, "אני רוצה שיהיו בממשלה אנשים שאוהבים את התרבות שלנו". בשורה התחתונה, אולי היינו מוותרים על העניין הפוליטי אם כי מצד שני, חשוב לשמוע שיש מי שנמצא על הבמה ולא מפחד להביע את דעתו, גם כשמדובר באומן שאמור "רק" לבדר את הקהל. ומי שלא טוב לו? יום טוב לו.
אחרי שישה ימים בדיוק הגענו למופע של שלומי קוריאט. מספיק לראות אותו כדי לחייך, מספיק לשמוע אותו כדי לקרקר מצחוק. דוד, שישב לצידי, הניח את הנייד בצד. הצחוק שלו התגלגל לי באוזן לאורך כל המופע. שלומי קוריאט מצחיק נקודה! שווה כל שקל, שווה את ההנחיות, שווה את התו הירוק. הבטן עד עכשיו כואבת לנו. שלומי קוריאט הוא אומן ענק, שמשתף על הבמה את הקהל, מביא סיפורים מחייו האישיים – שכמעט כולנו עוברים ופשוט נתן לכל אחת ואחד מהקהל את התחושה שהוא הגיע לתת לנו נחת לכבוד השבת והחג. והוא הביא. קוריאט הוא אגדת בידור מהלכת, אם יוצא לכם, אל תפספסו אותו.
ושוב – התו הירוק, המתנדבים ושוקי קרומר אחד. גם כאן, לפני ואחרי המופע, חזרו ההנחיות: עטיית מסכות ויציאה בשורות שורות. אף אחד לא גיחך על ההנחיות הברורות, כולם נענו להנחיות בקשב רב. רבותיי, בזכות קרומר והיכל בית העם גילינו את הישראלי החדש. תחי התרבות.
