בואו נשים את הקלפים על השולחן: זה הגיע גם אליי. נגיף הקורונה הארור נחת בגופי. זה קרה בשבוע שחלף. קפצתי לטיפול פיזיותרפיה, שם כנראה נדבקתי, לאחר מכן ניצלתי את הזמן לצילום וטיפול שיניים ועל הדרך נפגשתי עם חבר ועניינתי אותו במיזם חדש שרוקם בימים אלו עור וגידים. את יתר הפגישות כבר ביטלתי, התנצלתי שחשתי ברע. בדיעבד, מזל שלא הגעתי…
פתאום היה לי קר. קר מידי. האשמתי את הכל. את הטייטס הדק, את הרוחות, את היום האפור. בתכל'ס? רק את הקורונה לא האשמתי. זו ששינתה לכל תושבי העולם את שגרת החיים, בחלק מהזמן אף עצרה אותה – רק אותה לא האשמתי. פשוט חשבתי שאליי זה פשוט לא יכול להגיע, הרי נשמרתי כל כך טוב. מסתבר שזה לא מספיק – ההיגיינה האישית, רחיצת הידיים כל 4 דקות, המסכות, שמירת המרחק. זה לא באמת תקף כי מי חשב שדווקא בטיפול רפואי והקפדה על סטרליזציה שאין כדוגמתה זה יתקוף אותי?!?
אז ביצעתי בדיקת קורונה מוסדית ומהר מאוד התברר: אני חיובית, עם תסמינים. קצת חום, קצת שיעול, היפותרמיה קלה – והופ להסתגרות בחדר – בידוד מכולם. עם יד על הלב, זה קשה שבעתיים כשיש לך תינוקת בת ארבעה חודשים שלא מבינה לאן אמא נעלמה לה. אני קוראת לה מבעד לחדר, מנסה לשעשע אותה מרחוק – וזה לא נעים לשתינו. ניכר מאוד שהילדה רוצה את אמא, רוצה חיבוק של לילה טוב, וזה רבותיי קורע את הלב.
למזלי, מהר מאוד התסמינים נעלמו והרבה בזכותי. הבנתי שיש לי שתי ברירות: לבכות על מר גורלי או להיכנס למיטה, להיות מדוכדכת, לקרוע את הנפש לגזרים, והופ ליפול לדיכאון. בחרתי באופציה השנייה: להמשיך לחיות, לנצח את הנגיף. גם בבידוד – מתוך החדר נטול הטלוויזיה, הברחתי לי פינת עבודה והתחלתי להקליד במחשב, לנהל שיחות, לעבוד ככל שניתן, ליטול משככי כאבים, לשתות מיץ תפוזים סחוט טרי – ויטמין C אורגינל, ליטול ויטמינים, לאכול טוב, לשתות הרבה, לישון כשצריך – וליהנות מהשקט שבא משום מקום. אין לי ספק שההתמודדות הנפשית סייעה כמובן עם התמיכה, החיבוק, הטלפונים המעודדים שזה תכף נגמר. בסוף בסוף – צריך לדאוג לנפש, יותר מלגוף. הגוף יסתדר אבל כשהנפש נופלת, הכל קורס.
ביום החמישי זה קרה: נשמתי אותה, נישקתי אותה, חיבקתי אותה חזק חזק חזק. הדבר היחיד שהעיב על כל רגעי הקסם האלה הוא העובדה שמהר מאוד הבנו: גם האומיקרון מדבק, כמו הזנים הקודמים. אמי נדבקה ממני והחליפה אותי בחדר הבידוד. לימדתי אותה את שיטת הנפש, היא חוותה כמוני תסמינים במשך יומיים ולאחר מכן המשיכה עם הנגיף ללא תסמינים. ככה זה כשהנפש מחליטה עלינו, הכל בראש.
בסוף בסוף, הנפש, הרוגע והנחת הם אלו שמכתיבים את סדר היום שלנו. שווה להשקיע בהם. אגב, ממש לפני כמה דקות קיבלתי הודעה בווטסאפ: "התקופות שהכל מתפרק בנו נועדו כדי שנבנה את עצמנו מחדש – לא כדי שנישאר שבורים על איך הכל קרס", היה כתוב בה. פייר? בול כל מילה.
רק בריאות לכולם!
