באחד מערבי סוף מאי האחרון התכנסתי עם עצמי במרפסת הגג שבדירתי להשלים עם העובדה שמלאו לי 73 שנים באופן רשמי. כן, מה ששמעת, שמעתי את
אלה חודשים עמוסים ורק דבר אחד כל כך בא לי: לטוס לאומן, רק אני ורבנו, להשתטח כמה שעות, להתפלל, למלא את הנפש, לישון ולשוב. עניין
רגע לאחר שלגמתי מהקפה של בוקר ולפני שהספקתי לדפדף במוסף שעל השולחן – צייץ הסלולר שהיה מונח בין הקפה לבין המוסף. הציוץ היה נעים,
יש לי סימפטיה לקשישים שמתאמצים לגלות את החיים יש לי סימפטיה לקשישים שמתעקשים – הם עוד קיימים יש לי סימפטיה לקשישים שמתרגשים לצוד את הימים*
גיליון ח”י כפול – מי היה מאמין? אומרים שהזמן טס כשנהנים והאמינו לי, בין כל ההתרוצצויות והעבודה הלא פשוטה להוציא לאור מידי שבוע גיליון איכותי,
בשבוע שעבר לא הספקתי לכתוב את דבר העורכת, המוזה לא באה, העיסוקים היו רבים מנשוא והחלטתי לעשות הפסקה. אממה? הוצפתי בעשרות פניות מקוראים ששאלו האם
בעוד הטרור ממשיך ועפיפוני עשן שורפים את שטחי המדינה, זכיתי להנחות זו השנה הרביעית את טורניר קט הרגל לזיכרו של סמל בן וענונו, שנפל בצוק
שלישי האחרון, שמונה בבוקר. יום לחוץ לפניי. חניתי את ריכבי כראוי ובחניה מוסדרת ויצאתי לסידורים תכופים. עם חזרתי, כעבור עשרים דקות גיליתי שנהג חצוף
בתחילת השבוע נתקלתי בפוסט ברשת החברתית שפירסם מוטי פסל, חובש מד”א, לאחר אירוע קשה בו טיפל. וכך כתב: “הורים יקרים הייתם נותנים לילדיכם לשחק עם
רב”ט חן ורבר היה ילד שכל אמא הייתה חולמת שיהיה לה. כזה שמצטיין בכל תחום, מחונן בלימודים, אהוב על הבריות, מקובל בחברה, ביצועיסט, חייל