רגע לאחר שלגמתי מהקפה של בוקר ולפני שהספקתי לדפדף במוסף שעל השולחן – צייץ הסלולר שהיה מונח בין הקפה לבין המוסף. הציוץ היה נעים, בישר טובות. ואכן היה זה מסר וואצאפ של בני. הוא שמח (וגאה מאד) לשלוח לי צילום של תעודת הסמסטר של בתו, נכדתי. הציונים (כמובן) מרוממי נפש. כך כבר עלה המפלס של מצב רוחי לאותו בוקר. לא חלפו חמש דקות והבקיע ציוץ שני. יושב ראש הפרלמנט שלנו מודיע חגיגית על מועד ההתכנסות הבא, ובאותה הזדמנות מנפק לנו תמונה של שחקנית צעירה. שני ציוצים. שני מסרונים בעשר דקות של בוקר. כבר מחפשים אותי. בגילי המופלג עדיין אני מבוקש. ועל הכול ממונה הכלי הקטן הזה – הנייד. איזה מכשיר!! איזו המצאה!!
לא תמיד היו היחסים בינינו, ביני לבין הנייד, כה נעימים. מלכתחילה, שכשהוא הופיע בעולמי, לפני שנים רבות, כמשהו מתקדם – הוא הפחיד במקצת. הטלפון הביתי, שהופיע לראשונה בילדותי – היה משהו סופר חדשני. הוא חיבר אותנו עם שאר העולם, אבל היה קבוע, יציב, מוגבל לבית או למשרד. הוא לא התרוצץ אחרינו לכל מקום, ולא עקב אחרינו בכל שעה של יום (ולילה). והנה הנייד, זה שהיה פעם קטן, גלמי וכבד – הפך במהירות לקטן, קליל ומתוחכם. ואיתו – הלכה לנו החירות. הבוס משיג אותנו בראש פינה, הספק מנדנד לנו לאילת, הילדה לא מכינה שיעורים בטבריה. אפילו המילה הזאת, נייד, היא משונה. משהו צמוד-צמוד שמתנייע איתך לכל מקום. תודו – משעשע. בקיצור – הייתה לי, כמו לרבים אחרים, תקופת הסתגלות לא קלה עד שלמדתי לנצל את יתרונותיו של הכלי הזה.
וכאשר הופיעו להם המסכים להחלקה – עברתי עוד משבר. הניידים של פעם היו מעוצבים כמו הטלפונים הזכורים לטוב – היית נוקש עליהם, במלוא כרית האצבע, בתנועה קשוחה, החלטית, כמו בהדק האקדח. זה התאים לנו, לגברים של פעם. והנה עכשיו נאלצת לעבור ולהחליק, לרחף. בעדינות, ברכות, כמו ליטוף פניו או ישבנו של הנכד הראשון. גם לכך הסתגלתי, למדתי אפילו לאהוב את הנועם של תנועת האצבע, את ההתמסרות של המסך הרך.
נכון הוא שלאחרונה, עם הזדקנות אצבעותיי – מומחים יקראו לכך ירידה בקוגניציה אבל אני אישית לא מאמין בכך – מסרי הוואצאפ שלי מגיעים אל קרובי וחברי מקוטעים קמעא. אייקון ה"שלח" נמצא בקרבת מקום מסוכנת לאייקון ה"מחק", הראש מעוניין, לעיתים, למחוק והאצבע המחליקה ברכות מפספסת את הפקודה ו..שולחת. וכך קורה עוד פעם ופעמיים. גם זה לא נעים-לא נורא: חבריי וקרוביי התרגלו לקרוא את ההודעות ממני מקוטעות, קטע ועוד קטע ואולי עוד אחד לסיום והם סבלניים אלי, מבינים למצוקתי הקוגניטיבית. גם בעיה זאת עברה אפוא מן העולם.
לקראת הצהריים אני מפעיל את הווייז ויוצא לסופר השכונתי. כן, לא תאמינו, מפעיל את הווייז לא בכדי להגיע לעיר הגדולה והמסובכת, אלא למרכז השכונה בלבד. פעם זה ממש ממש היה הפוך. כאשר התחילה ההיא מהווייז להשמיע את קולה מתוך הנייד – סע לשלום, תיצמד לימין ואחרי 150 מטרים תיצמד לשמאל, מחשבת עבורך מסלול מחדש – היא עיצבנה אותי ברמות. אני, שעברתי סדרות ניווט בקורס מ"כים בשבטה ובקורס קצינים בכפר סירקין, לא יודע איך להגיע לכל ואדי, לכל ג'בלאה??, אני, שבכל טיול משפחות נקראתי פה אחד לנווט ולהוביל? שבטיול עם זוגתי באנגליה מברייטון שבדרום ועד לגלזגו שבצפון סטיתי מהכיוון רק ארבע פעמים (בעצם חמש)?!. שאני לא אנווט לבד? לא אוביל בעצמי?! גם לכך התרגלתי. הבנתי שישנם כוחות גדולים ונסתרים, שמבינים טוב ממני את הנעשה בנתיבי העולם. הם – יעשו את העבודה עבורי. לא נורא אם אאבד שליטה, לא אהיה גבר של פעם. אפילו התפנקתי, עובדה: הגברת הנעימה מהווייז מובילה אותי (כמעט) לכל מקום שמחוץ לבית. גם למרכז השכונה. ככול שאני מזדקן – קולה נעשה גם ענוג יותר. איך הסתדרנו פעם בלי האישה החכמה הזאת?
מה שמפריע לי בנייד הוא שכל פעם (בערך שנה) כשמשהו מתקלקל בו ואני מגיע למנהל מרכז שירות (כך זה נקרא היום, לא – שרת סתם) , הוא מודיע לי בבושת שצריך לעשות עדכון גירסה, או שדרוג סים, או חיבור בצינור לענן; והעלות של כל תיקון, קל ככול שיהיה, היא תמיד, תמיד, לפחות שני שלישים מערכו של מוצר חדש. ואז תמיד מופיע על פניו של המנהל אותו חיוך מנצח: סבאל'ה, לא שווה לך לזרוק את הכלי המעפאן הזה ולקנות משהו באמת איכותי? יש לי משהו חדש, במיוחד בשבילך, שמתאים בול לאנשים בגילך. ואז אני נזכר ברדיו אירמק הישן שהיה מונח על השידה-ענתיקה בבית הורי. הוא החזיק מעמד 15 שנים. מי בכלל חשב לזרוק אותו אחרי שנה אחת, כמקובל היום – רק קנה וזרוק?. אבי לימד אותי היכן במדויק לנקוש בו כשמשהו משתבש – מצד ימין למעלה, ליד החיבור לחשמל – והוא, האירמק, היה נענה מיד וממשיך להשמיע קולות, ממש כמו מקודם. את כל הנאום הזה, על חשיבותו של הישן ושדרוגו, אני מעוניין להשמיע למנהל השרות הצעיר והנמרץ אבל אני יודע עד כמה הוא מיותר. אני חוזר הביתה עם סלולר חדש. הוא בודאי יחזיק אצלי מעמד עד לגירסה החדשה הקרובה.
לקראת הערב אני מנסה להתעמק במוסף, אבל עיני מופנות ברציפות לעבר הצג הקטן. אולי יישלח עוד מסרון לרפואה, משהו שיחבר אותי עם העולם שמחוץ לבית. כל כמה שאני רוטן וטוען נגד נכדותיי ונכדי על שהם מרותקים תמיד למסך הקטן והממכר במקום לשוחח עם אחרים, לקרוא ספרים, להגות בדברים חשובים, והנה גם אני, המטיף והכוהן הגדול, בוהה בנייד.
לבסוף אכן נשמע לו הציוץ המוכר והחביב. ושוב – מסר של בני: אבא, הזדקנת? שכחת? עוד לא שלחת ברכה לנכדה על הציונים הטובים שקיבלה. איזה פספוס? לא לשלוח מילה טובה לנכדה? זה הדבר הכי משמעותי שאנשים בגילנו מצווים לעשות. רק בשביל זה היה כדאי לקשור את חיי עם הדבר הזה שנקרא נייד.
כמה מילות פרידה מאירוע גדול
המונדיאל שחווינו בחודש האחרון הפגיש את הטובות שבנבחרות, הבליט רגשות לאומיים ובה בעת, כמה מפליא, זימן את כו-לנו לקונצרט אחד, גדול ומשותף. לחשוב שבאותה שניה ממש חצי עולם (בלי אשתו) מתרומם מכיסאו, אוחז את ראשו באותה צורה וצועק: "איך הוא היה מסוגל לפספס את השער, המסכן הזה?!". והמסכן הזה, שחקן ששווה מיליונים, אוחז אף הוא את ראשו באותה תנוחת אכזבה; לצפות באתו הרגע באיש יחיד, ניגש למסך קטן סמוך לקו האמצע, מתבונן בו ארוכות, חצי העולם מציץ מאחורי כתפיו אל אותו מסך, עוצר נשימתו: יהיה או לא יהיה פנדל? לא טילים, לא צוללות, לא רעידות אדמה. רק – פנדל נחמד. כן או לא?
מסירת ארבעים מטר על הסנטימטר של דה בראונה לכיוון השער, עצירת ברך מדויקת מארבעים מטרים והעברתה לכף רגל מדויקת לא פחות של מסי בדרכו לאותו השער – הן יצירות אומנות, ממש כמו תמונה של מונה או סרנדה של שוברט. וגם נגיחה של מנדז'וקיץ' (רק בגמר למדנו לבטא השם הזה) היא כמעט כמו שיר של שלום חנוך, אפילו אם היא הופכת לשער עצמי. גם מנהיגי עולם נחשפו לשעה קלה בכל חביבותם ואנושיותם ורק פוטין שמר על ארשת רצינית כיאה למארח אחראי. אילמלא החל לרדת גשם – היו מקרון הנשיא וקיטרוביץ הנשיאה יורדים כנראה לדשא ומשחקים ביניהם בסטנגה או כדורגל בשערים קטנים.
ישנה תיאוריה לפיה כל עוד המונדיאל פעיל – הסכסוכים והמאבקים והמלחמות מפנים מקומם מהגלובוס. אין מנהיג שיעז לגרום למהומות בזמן שמתנהלים משחקים. ולכן – אולי ניתן להאריך המונדיאל, למצוא אפליקציה שתעשה אותו למשהו רצוף, מתחיל בכול חודש מחדש. אם קרואטיה הצליחה להגיע לגמר – גם זה ניתן להיעשות.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
