שורדת השבי הגר ברודץ, ששוחררה משבי החמאס לאחר 51 ימים יחד עם שלושת ילדיה, נשאה דברים בעצרת בצומת שער הנגב (צומת הקשתות).
״בשבעה באוקטובר בשעה 11 נחטפתי מביתי בכפר עזה עם שלושת ילדיי ואיתנו גם אביגיל, בתם של שכניי שהגיעה אלינו לאחר שהוריה נרצחו. דקות ספורות אחרי שש וחצי כבר היה ברור שאנחנו בקטסטרופה והשעות הבאות עד שנחטפנו נראו לנו כמו שעות חיינו האחרונות.
ההלם והזעזוע היו גדולים מנשוא. אנחנו בדרך לעזה מבלי לדעת מה מתרחש מאחורינו, את גודל הזוועה נגלה רק כשנחזור.
המון מוסת מקבל את פנינו בקריאות בוז, יריקות ומכות. השבי שלנו נמשך 51 יום והיה סיוט שקשה לתאר במילים. נעולים בחדר ללא חשמל, ללא מים, בעלטה מוחלטת, מורעבים, מושפלים ומאוימים בכל רגע נתון. פחדתי שמפלצות החמאס או הפגזות צהל יפרידו ביני לבין הילדים. פחדתי שיכרתו לי את האצבע בשביל הטבעת. הייתי בטוחה שאביחי נהרג בקרב עם המחבלים, העולם שלי חרב עלי.
התנאים הקשים שלנו לא הספיקו לשובינו והטרור הפסיכולוגי עשה את שלו. אין לכם לאן לחזור, הם המשיכו לספר לנו, כפר עזה מחוקה.
התקווה היחידה שהייתה לי שמדינת ישראל תדאג להחזיר אותנו תוך יום-יומיים. התקווה הזו נמשכה זמן קצר וכשצהל התחיל להפציץ סביבנו כבר היה לי ברור שאנחנו לא מעניינים את ההנהגה ושגורלנו נחרץ. באחת ההפצצות נפגע גם הבית בו שהינו ובמזל יצאנו אנחנו והחטופים שהיו איתנו, בפגיעות קלות.
את כל זה אני מספרת לא כדי שתרחמו עלי.
אני עומדת כאן היום, בפני שכניי וחבריי מכפר עזה, משער הנגב ומאשכול, שנה אחרי שחרורי מהשבי, ולאחר חודשיים של סבל ובדידות בשבי, וזו אינה תחושת ניצחון. אני כאן, אך לבי שבור ומחורר. אני כאן בגופי, אך ראשי ונשמתי נותרו בשבי. כי עם כל רגע שחולף, אני לא מפסיקה לחשוב על החברים שלנו שנותרו שם, במקומות אפלים ומצמיתים. אני יכולה לראות את פניהם מולי בכל רגע – אלה שנלחמים לשרוד, שמגלים אומץ שאין שני לו, שרק מחכים שהמדינה שלהם תעשה את הדבר הנכון, שתפעל כדי להחזיר אותם הביתה. כל יום שם הוא כמו שנה, כל שעה שם היא סיוט מתמשך.
אני כאן הערב כדי להזכיר שבתנאים גרועים מאלה שהיו לי, נמצאים בגיהינום 101 אחים ואחיות שלנו כבר 421 ימים ולילות, ביניהם שני פעוטים. זה לא ייתכן שהם עדיין שם. זה לא מוסרי ונגד כל ערכי היהדות והישראליות. ההבנה שהשחרור שלהם אינו הדבר החשוב ביותר לממשלה היא שבר גדול. את השבר הזה חשים לא רק משפחות החטופים אלא עם ישראל כולו. כל אחד מבין שבן משפחתו יכול היה להיחטף או להירצח באירוע הזה וכל אחד מבין את המשמעות של הפקרת החטופים. זה שבר לדיראון עולם, הוא יירשם כפרק אפל בתולדות העם היהודי ובתולדותיה של מדינה צעירה ומפוארת.
אני רוצה לומר זאת בקול רם וברור: אסור לנו, לאף אחד מאיתנו, לשכוח את החטופים שנשארו מאחור. אסור לנו לקבל את הרעיון שהם רחוקים מאיתנו – כי הם לא, הם פה מעבר לגדר. קית', דורון, אמילי, זיו, גלי, צחי ועמרי יחד עם כל שאר החטופים, פה מעבר לגדר. הם כאן, הם חלק מאיתנו, וחובתנו לעשות כל שביכולתנו כדי להחזירם הביתה. כל דקה שעוברת בלי פעולה מיידית היא גיליוטינה מעל ראשם״.
◼️ הצטרפו לחדשות באר שבע והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
