להלן זמני הדלקת נרות שבת, צאת השבת וצאת חג השבועות (3-5.56.22), פרשת נשא
אילת
כניסת שבת 19:06
צאת שבת 20:18
צאת חג-יום א' 20:19
קרית גת
כניסת שבת 19:14
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:25
קרית מלאכי ובאר טוביה
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
רחובות
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:26
צאת חג-יום א' 20:26
גדרה
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
נס ציונה
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:26
צאת חג-יום א' 20:26
מודיעין מכבים רעות
כניסת שבת 19:14
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:25
מזכרת בתיה
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
קרית עקרון
כניסת שבת 19:20
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
גן יבנה
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:26
צאת חג-יום א' 20:26
יבנה
כניסת שבת 19:12
צאת שבת 20:26
צאת חג-יום א' 20:26
באר יעקב
כניסת שבת 19:20
צאת שבת 20:26
צאת חג-יום א' 20:26
לוד
כניסת שבת 19:20
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
רמלה
כניסת שבת 19:20
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
דימונה
כניסת שבת 19:13
צאת שבת 20:22
צאת חג-יום א' 20:23
נתיבות
כניסת שבת 19:14
צאת שבת 20:25
צאת חג-יום א' 20:26
פרשת נשא: המרירות היא חלק מהמבנה של העולם, אך היא לא תתמיד היות ומטרת העל לעולם תהיה ההטבה האלוהית לכלל הנבראים | דבר תורה מאת הרב שלמה לוי
פרשת נשא ממשיכה את מניין בני הלויים. בשבת שעברה קראנו "נשוא את ראש בני קהת", והשבת אנו קוראים "נשוא את ראש בני גרשון גם הם" וגם את "בני מררי". כל אחד משלושת השבטים נושא חלקים שונים של המשכן. כאשר העם היה בתנועה במדבר נשאו בני קהת את ארון ברית ה', השולחן, המזבח והמנורה. בני גרשון נשאו את מכסה התחש ואת יריעות המשכן, ובני מררי נשאו את הקרשים, הבריחים, העמודים, האדנים, היתדות והמיתרים. אנו מוצאים דפוסי התנהגות שונים של בני האדם ובמצבי החיים שבהם הם נתקלים. תפישת בני קהת מסמלת את הראייה האופטימית על העולם, כאשר גם אנו פוגשים את הקושי וההתמודדות המורכבת בחייו של האדם, בני קהת מביטים אל התוכן הפנימי-אל המהות והשורש, ובשורש אנו מוצאים שהכל בא מתוך מידת ההטבה של הקב"ה. גם הקושי מתפרש כנקודת מפנה של חיוב; עבודתם של בני קהת היא בנשיאת הארון וכל החלקים הפנימיים של המשכן שמבטאים בעבודה זו את ההתבוננות הפנימית והמעמיקה בחייהם. אצל בני גרשון נאמר: "נשוא את ראש בני גרשון גם הם"; ישנם מצבים שהאדם חש שהוא מחובר, אך מצד שני החיבור אינו שלם ולעיתים גם רופף. החיבור בעבודת ה' למציאות של ההטבה ושל ההבנה שהקב"ה רוצה להטיב לנגרעים, אינה מן המידה הראשונה של בני גרשון שמרגישים קרובים אך גם רחוקים מהאור האלוהי. במצב זה הכתוב מצווה עליהם: "נשוא את ראש בני גרשון גם הם"- ללמדך שההתבוננות צריכה להיות מעמיקה ופנימית יותר, ומתוך ההתבוננות העמוקה גם הם יוכלו להבין שהכל קורה לטובה מאיתו ה' יתברך. בני מררי מסמלים את האנשים שחווים את המרירות ואינם יכולים להרים את ראשם קדימה אל האור ולראות את הטוב המתגלה של ריבונו של עולם. לכן, בחוויה שלהם הגילוי הוא מרירות ועבודתם היא לשאת את הקרשים, העמודים והיתדות- כל החלקים החיצוניים אך גם הקשים יותר בחלקי המשכן שמסמלים את חוסר היכולת לגלות גמישות ואלסטיות. לכן, העצה שנוכל לתת למרירים היא להתחבר לחוקיות הבריאה שנתן הקב"ה ולראות את הסדר והארגון שבו העולם נתון, ומתוך אותה התבוננות הם יבינו שגם המרירות היא חלק מהמבנה של העולם אך היא לא תתמיד היות ומטרת העל תהיה ההטבה האלוהית לכל הנבראים, כאשר גם למרים שבתוכנו ישנה מתיקות במציאות ה' בעולם.
*הכותב הרב שלמה לוי ראש ישיבת ההסדר ראשון לציון ונשיא הגרעין התורני ראשון לציון.
הסיפור לשבת: הקושי מזרז לך את הישועה
רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א בעל ה"תניא" היה נודד לערים רבות, כפי שנהגו תלמידי הבעל שם טוב, כדי לפרסם את שם ה' בעולם ולהלהיב את האנשים הפשוטים
כשהגיע לכל כפר וכפר ביקש הרבי מהגבאי רשות לדרוש. באחד הימים הגיע הרב לכפר בו הגבאי היה עם הארץ. אמר הגבאי: "איני מכיר אותך, לכן אני לא יודע אם הנך ראוי לדרוש בבית המדרש שלנו, אלא אם תענה על קושיה שנתעוררה לי זה עתה". הסכים הרב והגבאי שאלו: "על הפסוק 'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה' (שמות א', יד') יש טעמי מקרא שמחים – יש 'קדמא ואזלא' וכן את הטעם 'רביע' שבקריאתם מסלסלים ומנגנים. והפסוק עצוב הוא, שהרי המצרים מיררו את חייהם של ישראל בעבודה קשה.
השיב לו רבי שניאור: "לפי החשבון, בני ישראל היו צריכים להיות במצרים הרבה יותר שנים, אולם לבסוף יצאו מאה ותשעים שנה לפני הזמן. בגלל קושי השיעבוד בורא עולם קיצר להם את הזמן, לכן הטעמים שמחים. ועוד, הטעמים 'קדמא ואזלא' הם בגימטריא ק"ץ, כמנין השנים שהרוויחו ויצאו לפני הזמן המתוכנן". לאחר הדרשה הנפלאה הזו הסכים הגבאי ונתן לרב רשות לדרוש… (הרב מטאלנא)
חייו של אדם הם כהרים וגבעות, פעם הוא למעלה, צוחק ומאושר ופעם למטה, פגוע, חרד ודיכאוני. אחד הדברים האסורים בשבת הוא להשוות גומות, כלומר לשטח את הקרקע שתהיה אחידה. מלאכה זו אסורה באיסור בונה. אולם אם אדם רוצה לבנות את עצמו, להרים את עצמו מעלה, לצאת מכל פגיעה ודיכאון, לצאת מקושי אל אושר ושמחה, הוא חייב "להשוות גומות", לשטח את חייו, להרים את הגבעה אל ההר.
בני ישראל עבדו בפרך, אולם הקושי הביא להם גאולה, יוסף היה בבית הסוהר, החושך בו היה נתון הביא אותו למלוך על אימפריה גדולה שמונים שנה. אולי עכשיו אנו מרגישים את הקושי עד עצמותינו, אולי הימים מכניסים אותנו לבועה של דאגה. נזכור תמיד שאין רע יורד מלמעלה, המצב בו אנו נמצאים יביא אותנו למקומות טובים יותר, הקושי הוא זירוז הישועה.
תרים את עצמך, אל תחפש לנבא את העתיד, אל תכניס את עצמך למקומות אפלים, הסתכל על הטוב שיש בעולם, על ערכן של מצוות אותן אתה מקיים, על האור שיש תמיד מעבר לאופל. הקשיים חולפים כמו השנים, תנצל אותן לאושר ושמחה גם בזמנים פחות מוארים.
שבת שלום.
