30 שנה לרצח יצחק רבין, וישראל עדיין מדברת על “העבר”. אבל השבוע הזה חשף אמת הרבה יותר עמוקה: אנחנו לא באמת חיים "אחרי" שום דבר. אנחנו חיים תוך כדי.
בכל שנה נדמה שהדיון חוזר: אשמים, צדדים, מי צעק בכיכר ומה אמר מי על מי.
אבל השנה קרה משהו אחר, או אולי, משהו לא קרה. לא הייתה עצירה. לא עצרנו להתאבל מחדש. לא עצרנו להקשיב. לא עצרנו לנשום. המשכנו הלאה. מהר.
כי אנחנו עם שמורגל בזה: קוברים – ומיד רצים להקים מחדש, מאבדים – ומיד מתמלאים, כואבים – ומיד מתפקדים.
השבוע למדנו משהו חד: אנחנו לא עם שממשיך למרות הכאב – אנחנו עם שממשיך תוך כדי הכאב.
רבין לא הפך "עבר". הוא הפך תזכורת למשהו שאינו נגמר. אנחנו לא חוזרים לרצח מדי שנה , הרצח חוזר אלינו. לא כדף היסטורי, לא כדי ללמד על דמוקרטיה או על הסתה, אלא כי כל שנה מחדש, אנחנו נתקלים באותה שאלה מפחידה: האם למדנו משהו? בבתי הספר, בטקסים, בכיכרות, ניסו לדבר על "לקחים", אבל מדי שנה זה נראה כאילו הלקח הולך ומתרחק, והפצע נשאר קרוב.
אנחנו מדינה שחיה תמיד “על זמן”. כשאירוע לא מעובד, הוא לא נשאר בעבר, הוא נשאר בתוך הגוף הלאומי, הוא הופך לתנועה. השנה, במקום דיון על רבין, דיברנו על שאריות של טראומה: על הקיטוב, על רעש בלתי נסבל ברשתות, על קולות שמתקשים להקשיב. הזיכרון הפך לעניין תפקודי: לוח זמנים, טקסים, דיווחים. אבל עיבוד – כמעט אין.
בשיח של “מי צודק”, שכחנו לשאול “מי מרגיש”. לא ימין מול שמאל, לא דמוקרטיה מול יהדות, לא אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה. השבוע הבנו שהוויכוח האמיתי הוא אחר: פחד מלאבד זהות, פחד מלאבד מדינה. פחדים אמיתיים שאיש לא הסכים לעצור לרגע ולהחזיק. כי אצלנו, אפילו הזיכרון חייב להתחרות על מקום.
באמצע כל הרעש, גילינו רגש אחד שאי אפשר להחניק: הכאב לא התיישן, הוא רק למד להתנהל.
ישראל לא זקוקה לעוד שחזור של העבר, היא זקוקה לרגע אחד בהווה שבו נרשה לעצמנו להרגיש בלי לרוץ מיד לתקן. כי רק כשלא ממהרים – אפשר סוף סוף להבין.
