מה עכשיו סן פרנסיסקו? | ליזה ללוצשווילי
חבר שלי, יהונתן חיים יעקוביאן, בסן פרנסיסקו. השבוע, בגיל 7, הוא עבר צינתור נוסף. בזמן שאתם תקראו את הטור הזה, סביר להניח שיהיה בעיצומו של ניתוח מורכב במשך 14 שעות, ניתוח נוסף, כבר הפסקנו לספור. בחרתי להקדיש לו את הטור הזה וגם את הברכות בנרות של שבת
25 ביוני, 2017. היה זה חצות של שבוע חדש, לא נרדמתי, בעודי מזפזפת בין הפוסטים בפייסבוק מצאתי לי רגע מרגש, אולי הכי מרגש שיכולתי להתחיל איתו את חודש תמוז, אשתקד. יהונתן חיים יעקוביאן, חבר שלי בחמש וחצי השנים האחרונות, סיים את גן החובה והיה שניה לפני כיתה א'. זה לא עוד ילד שעלה לכיתה א', זהו ילד שעבר תלאות בכדי להגיע לרגע הזה.
הכרנו כשהיה בן שנה ושמונה חודשים – כבר אז הוא התמודד עם מום נדיר בכבד. מרחוק הוא נראה ככל הילדים אולם מקרוב מומו ניכר עד מאוד בצהבת בעור ובלחמיות העיניים, גרד בעור, ביטוי לשקיעת מלחי מרה, צמיחה לקויה, דימומים בעור, תת-ספיגה של מזון וויטמינים ועוד. אני לא אשכח בחיים את המסרון ההוא של אביו, אורן. "משפחה וחברים יקרים, עשינו הכל למען יהונתן חיים שלנו היקר… אך הרופאים אמרו שאנחנו בסוף הדרך. אני לא מרגיש שאני יכול לדבר קשה לי מאוד וקשה לי לדבר בטלפון, מבקש שתבינו זאת. מה שנשאר זה להתפלל לנס.. אוהב את כולכם". הדברים האלה גרמו לי לעצב רב, אבל משהו בפנים לא נתן לי להאמין בכתוב. מהר מאוד התעשתי, הרי הבטחתי לא פעם שיהונתן ירקוד אצלי בחתונה – הוא לא יכול ללכת, זה לא הזמן שלו! הרגשתי בתוך תוכי, שיהיה לנו נס.
מאז עברנו מלא – והייתה לי הזכות להשתתף בסעודת ההודיה שחגגו לו הוריו המדהימים, אינה ואורן. הילד שאף אחד לא נתן לו סיכוי – הילד שהתגרד ופצע את עצמו עד זוב דם, הילד שהיה מחובר לאינפוזיות וזונדה, עבר השתלות, ניתוחים, כאבים, הרדמה, טיפולים, אינספור אשפוזים – ומה לא, ניצח! ניצח ועלה בשנה שעברה לכיתה א'. זה היה רגע קסום ומאושר כאחד, מסוג הרגעים עליהם נאמר "אין ייאוש בעולם כלל".
והנה, הגיע ראשון האחרון. ראיתי שאינה ואורן הטיסו את יהונתן בדחיפות לסן פרנסיסקו. מה עכשיו סן פרנסיסקו שאלתי ובשעה 04:45 לפנות בוקר קיבלתי מענה. "כן, ליזה שלנו הניתוח בלב שעשינו לא הצליח, חייב ניתוח ורק בסטנפורד יכולים לעזור ליהונתן חיים. הניתוח יתקיים בתאריך 24/8, 14 שעות… והצינתור ב-21/8. בבקשה בבקשה תפיצי לרפואתו של יהונתן חיים בן אינה. עזבנו את הארץ ביום חמישי מיד אחרי החופה של הבת. היה מאד עצוב – הילדים והמשפחה מאד בכו, הפרידה הייתה לא קלה בכלל. בבקשה, ליזה יקרה רק תפיצי את שמו – יהונתן חיים בן אינה שיהיה נס ויעבור בשלום ונחזור במהרה הביתה". שוק, הלם, שוב זה קורה – ריבונו של עולם תן לילד הזה כוח, עוצמות, תצליח דרכו – זעקתי למרומים בתקווה שהוא שמע.
ראשון 07:17
"יהיה בסדר", השבתי לאורן ואינה, "כמו שתמיד אמרנו – הוא צריך להיות בחופה שלי!!! עדכנו אותי!". ב-18:09 שעון ישראל הם כתבו: "ברור שנעדכן". אבל הם לא עידכנו. ב-16:13, כששם כבר בוקר, שאלתי שוב "נו???". אחרי כמה שעות התשובה הגיעה: "בוקר טוב ליזה, הצינתור עבר בסדר ברוך ה'. הרופא אמר שהניתוח יהיה לא קל ויש הרבה סיכונים בגלל שעבר ניתוח כושל, יש צלקות וקשה להגיע למקומות שצריך – אבל יעשו הכל והם מוכנים לזה, הם ילחמו עליו. אנחנו מתפללים להצלחה ולבריאותו המלאה". השבתי בקור רוח: "מחכה לו שירקוד אצלי בחתונה". הילד הזה חייב לנצח, הוא חייב להתאושש מהניתוח, הילד הזה חייב לחיות! מגיע לו! מגיע להורים שלו!
קוראים יקרים, תרעידו את השמיים. גם אם אינכם מאמינים, אינכם מדליקים נרות, אינכם קרובים לתורה, בקשה אחת לי אליכם: בקשו מעומק ליבכם רפואה שלמה ליהונתן חיים בן אינה, שיוכל לעבור את הסבל הזה בקלילות, שיזכה לחיים ארוכים ובריאים ויחזור לישראל בשלום, עם החיוך היפהפה שלו. אין שום סכום שאפשר לשלם על הרגע הזה, בו הוא שוב יזרוק שוב חיוך, יילך לשחק בחדר או סתם ירבוץ מול הטלוויזיה, כמו כל הילדים. שום סכום.
ישועת ה' כהרף עין
בריאות לכל חולי עמו ישראל, ליזה
