בשבוע האחרון הפיד שלי היה מלא בפעילויות ליום האישה. זו תחושה לא נעימה, לדעת שבמאה ה-21 עדיין צריכים יום מיוחד להזכיר שאנחנו כאן חזקות ומועצמות.
לא חגגתי את יום האישה, הקונפליקט הזה קיים בתוכי שנים.
מצד אחד אני יודעת שאנחנו לא שם, אנחנו לא בשיוויון, תקרת הזכוכית שלנו עוד לא התנפצה, אנחנו עדיין לא יודעות איך לשלב את הקריירה שלנו עם גידול הילדים ועדיין אנחנו חיות בעולם גברי שבו התנהגות שלנו יכולה להתפרש כאגרסיבית מידי או אסרטיבית מידי אם היא לא מתאימה לקונספציה התרבותית להתנהגות נשית.
אני, מיטל קדוש, אמא ל-3 בנות קטנות ובשיא חוצפתי העזתי להיכנס לעולם הפוליטי הגברי, בעולם שבו לגברים מותר להתבטא, להיות אסרטיביים, להביע עמדה.
כשאמרתי לגבר מה אני חושבת עליו, נתפסתי אגרסיבית, מתלהמת, כל המושבה רחשה וגעשה, הסרטונים עלו לרשת והתגובות לא איחרו להגיע – איך את מעזה להתנהג ככה? איפה הממלכתיות? שאלתי מייד: אם גבר היה אומר את אותם מילים, האם מישהו היה מתייחס לזה? ההיפך, הוא היה נחשב ל"גבר גבר", אז זה שובר לי את הלב, זה שבר לי אז את הלב.
וככל שהזמן עובר – אני מבינה, שלב שבור הוא לב שלם.
דווקא ההתמודדויות האלה, הן אלה שמעצבות אותנו, הן אלה שגורמות לנו 'להתבחבש' בנבכי הנשמה, לשאוף יותר, להצליח יותר. מביאות אותנו לשלמות.
היום אני יודעת (ומודעת), שמה פס, עצם היותי אישה לא יעצור אותי להגיד מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה – ושהעולם יתמודד. הלילות הארוכים שבהם חשבתי לעצמי 'אולי די, אולי תהיי אחרת' התחלפו ללילות שלווים שבהם הדרך נהייתה לי מאוד ברורה ואמיתית.
נשים יקרות שלי, תמשכנה להיות אסרטיביות, אל תפחדו להגיד מה שבא לכן, אל תפחדו לתת ללב שלכן להישבר, רק בדרך הזאת – הלב הזה יהיה שלם.
