יונה עמית, בת 87, תושבת הגבעה הצרפתית בירושלים, הייתה רק בת 5 כשהמלחמה טרפה את חייה. היום, שמונה עשורים אחרי, היא ממשיכה לספר, ללמד ולשמור את הזיכרון חי – כאן בירושלים.
יונה נולדה למשפחה דתית-מודרנית וחיה בילדותה בעיר פיומה שבאיטליה. עם התקדמות המלחמה נאלצה משפחתה להימלט ולהסתתר, ועברה בין מקומות מסתור שונים, בהם בית חווה ומנזר, תוך הסתמכות על אנשים שבחרו לסכן את חייהם ולהצילם.
אחד הזיכרונות שנחרטו בה יותר מכל הוא רגע קטן של ילדות בתוך מציאות בלתי נתפסת: היא החליפה נעליים עם בן דודה – לה היו חדשות, לו ישנות. זמן קצר לאחר מכן, כשהגיעו לקחת ילדים כדי להבריחם, נלקח בן הדוד – והיא נשארה. הוא לא חזר.
מאז היא נושאת איתה את המשפט שמספר את הכול: “הנעליים שלי באושוויץ – ואני כאן, בירושלים”.
בסופו של דבר הצליחה המשפחה להימלט לשווייץ ולהינצל. לאחר המלחמה עלתה יונה לישראל, הקימה משפחה גדולה – ארבעה ילדים, עשרות נכדים ו-13 נינים – ובמשך עשרות שנים עבדה כמורה לאנגלית והשפיעה על דורות של תלמידים.
גם כיום היא ממשיכה לפעול ולהשפיע: מתנדבת ביד ושם, מקיימת שיחות עם בני נוער ומעבירה את סיפורה לדורות הבאים. לצד זאת, היא ממשיכה מסורת משפחתית מרגשת – כוס אליהו שהוסתרה בזמן המלחמה ונמצאה לאחריה, ומשמשת עד היום בליל הסדר.
לפני כארבע שנים השתתפה במשלחת עירונית לפולין, בראשות ראש העיר משה ליאון, במסע למחנות. לפני כשנתיים נכדתה הילה החלה את דרכה בעיריית ירושלים. הילה, מקור לגאווה גדולה עבורה, עוסקת כיום בקידום תוכניות וניתוח נתונים עבור שורדי שואה – סגירת מעגל אישית ומשפחתית בירושלים.
סיפורה של יונה עמית הוא סיפור ירושלמי של זיכרון, בחירה והמשכיות – מהישרדות כילדה בת 5 באירופה של המלחמה, לחיים של נתינה, חינוך ומשמעות כאן בירושלים.
ראש העיר ירושלים, משה ליאון: “ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו עוצרים לזכור את סיפוריהם של ששת המיליונים – ואת סיפוריהם האישיים של שורדי השואה שנשאו עמם כאב בלתי נתפס ובחרו לבנות חיים חדשים מתוך החורבן. סיפורה של יונה עמית הוא עדות מצמררת לכוחה של הרוח האנושית, לניצחון החיים היהודיים ולחשיבותה של העברת הזיכרון מדור לדור. ירושלים מוקירה את שורדי השואה החיים בקרבה, מחבקת אותם ומתחייבת להמשיך לפעול למענם ולמען הנצחת סיפורם.”
◼️ חדשות ירושלים והסביבה בווטסאפ לחצו כאן
