בכיתות רבות מנהיגי החרם נתפסים כמי שמחזיקים בכוח. הם קובעים מי שייך ומי נשאר בחוץ, מי מדבר ומי נעלם. אך מאחורי ההובלה הזו לא עומד ביטחון – אלא פחד. ילדים שמובילים חרם אינם חזקים באמת; הם מסתירים חולשות פנימיות באמצעות הפגנת כוחניות ושליטה.
החרם מספק להם תחושת עליונות רגעית, מסכה שמסתירה חוסר ביטחון, צורך נואש באישור ופחד עמוק מדחייה. זהו כוח מדומה, כזה שקיים רק כל עוד אחרים משתפים פעולה. ברגע שהקבוצה מפסיקה ללכת אחריהם – החולשה נחשפת, והשליטה מתפוררת.
הכוח האמיתי נמצא אצל הנגררים – ובילד אחד אמיץ
רוב הילדים בכיתה אינם מחרימים ואינם מוחרמים. הם הנגררים. אלה שיודעים שמשהו אינו תקין, אך בוחרים לשתוק מחשש להיות הבאים בתור. שתיקה זו היא הדלק של החרם.
וכאן טמון סוד גדול: חרם אינו מחזיק מעמד בלי הסכמה שקטה. די בילד אחד שמסרב להיגרר – שמזמין, שמדבר, שמציב גבול, כדי ליצור סדק. האומץ מדבק. ילדים נוספים מגלים שהם לא לבד, והחרם, שנשען על פחד ושתיקה, מתחיל להתפורר.
זו אינה דרמה גדולה, אלא מעשה קטן של מנהיגות אמיתית.
מה מרגיש הילד המוחרם?
עבור הילד המוחרם, החרם הוא חוויה קיומית. הוא מרגיש שקוף, לא רצוי, אשם. לעיתים הוא משתכנע שהבעיה בו – שהוא פגום, לא שווה חברות. הפגיעה אינה נשארת בכיתה: היא חודרת לביטחון העצמי, ללמידה, ליכולת להאמין באחרים.
ילדים מוחרמים עלולים להסתגר, לפחד להגיע לבית -הספר, להתלונן על כאבי בטן או ראש – כשהכאב האמיתי הוא רגשי. הם זקוקים לדבר אחד מעל הכול: שמישהו יראה אותם, יאמין להם ויעביר מסר ברור – אתה לא הבעיה.
כיצד מחזקים את הילד המוחרם?
ההתמודדות אינה מסתיימת בבית הספר. חוסן רגשי נבנה גם מחוץ לכיתה. הורים, אחים, דודים, סבים, שכנים טובים או חברי משפחה קרובים יכולים להיות עוגן מציל. חיבוק, שיחה, זמן משותף, חוויה חיובית, כולם משדרים לילד מסר חיוני: אתה רצוי, אתה אהוב, אתה שייך.
חשוב לאפשר לילד הצלחות מחוץ למסגרת שבה נפגע. חוגים, ספורט, יצירה, תנועות נוער ופעילויות אחר הצהריים פותחים עבורו מרחב חדש שבו הוא אינו “המוחרם”, אלא ילד עם יכולות וכישרונות. בנוסף, מתן תפקידי אחריות בבית, במשפחה או בקהילה – מחזיר תחושת ערך: אני נחוץ, אני משמעותי, אני שווה.
מה קורה ברשתות החברתיות?
בעידן הרשתות החברתיות החרם אינו נגמר בבית הספר, הוא ממשיך, ולעיתים אף מתעצם, בקבוצות, בהודעות, בתמונות ובסטטוסים. אחר הצהריים בהיותו בבית, הילד ממשיך לספוג את החרם.
הוא צופה בנייד ורואה בזמן אמת כיצד אחרים נפגשים בלעדיו, מתכתבים בקבוצה שממנה הוצא, וצוחקים בלעדיו. החרם הופך רציף וחודרני, כזה שאין ממנו מנוחה.
סיפור מקרה: “אנחנו רואים אותה נעלמת” כך סיפרו הורי הילדה המוחרמת
מיה, תלמידת כיתה ה’, החלה להסתגר. היא הפסיקה לרצות ללכת לבית הספר, סגרה את עצמה בחדר, והחזיקה את הטלפון ביד בלי חיוך. ההורים ראו את החשש, את הדעיכה, ולא הבינו מה קורה.
רק לאחר זמן סיפרה: שאף אחד מהכיתה אינו רוצה לשתף אותה או להיות בחברתה, שני בנים מכיתתה כינו אותה בשמות גנאי: "שמנמוכה", הבנים ביקשו מילדי הכיתה לא להיות חברים שלה . ילדי הכיתה פשוט הפסיקו לכלול אותה. היא הוצאה מקבוצת הוואטסאפ, וראתה תמונות מהפגישות אחר הצהריים בלעדיה, ההורים פנו לבית – הספר, ניסו להבין, והרגישו אובדי עצות. "אנחנו רואים את הילדה שלנו נעלמת מול העיניים, ולא יודעים איך לעצור את זה.” כך חשפו בפני מנהלת בית -הספר.
מדוע הרחקה של המוחרם היא טעות?
לעיתים, מתוך רצון להגן, מרחיקים את הילד המוחרם מבית הספר. אך בפועל, זהו פתרון שגוי. החרם אינו נפסק, הוא רק עובר לרשת ולמפגשים אחר הצהריים. בזמן שהילד בבית, האחרים ממשיכים לבנות את החרם בלעדיו.
הרחקה אינה מגינה ,היא מעמיקה את הבידוד. חרם חייב להיפתר בתוך המערכת, מול הקבוצה, לא דרך היעלמות של הקורבן.
ומה עושים עם המחרימים?
הטיפול במחרימים אינו ענישה בלבד. ענישה מבודדת עלולה לחזק את תחושת הכוח והכעס. הטיפול היעיל כולל גבולות ברורים לצד עבודה חינוכית: פיתוח אמפתיה, הבנת הפגיעה, נטילת אחריות ומתן דרכים חלופיות להובלה חיובית. כאשר ילד לומד שאפשר להיות משמעותי בלי לפגוע, הצורך בכוחנות נחלש.
מה תפקידם של ההורים והצוות החינוכי במקרי חרם?
להורים תפקיד קריטי: להקשיב בלי לבטל, לפעול ולא לחכות שזה יעבור”, ולשתף פעולה עם בית הספר. שתיקה והקטנה רק מעמיקות את הפגיעה.
הצוות החינוכי נדרש לפעול באופן מערכתי: לזהות סימני אזהרה, לעבוד עם כל מעגלי הכיתה, לחזק את הנגררים ואת הילדים שאוזרים אומץ, ולהציב נורמות ברורות – גם בכיתה וגם ברשת.
השורה התחתונה
מנהיגי חרם אינם חזקים. הם תלויים בפחד של אחרים. ברגע שילד אחד מפסיק להיגרר – החרם נסדק. ברגע שהורה אחד מתעקש לפעול – הוא נחלש. וברגע שמערכת חינוכית מתערבת נכון -ילדים ניצלים מכאב שקט ועמוק.
חרם אינו גזירת גורל. הבנה, חוסן ואומץ – הם הפתרון.
כתבה: פנינה אמור – סופרת [מחברת הספר "הצילו, חרם!], אשת חינוך ומרצה, עוסקת בפיתוח תוכניות התערבות למניעת חרם חברתי בבתי הספר.
◼️ חדשות משפחה: הורים, ילדים ומה שביניהם בווטסאפ לחצו כאן
◼️ חדשות חינוך ואקדמיה בווטסאפ לחצו כאן
