לרב יעקב יוסף הייתה מידה של הכרת הטוב באופן מעורר השתאות. על כל דבר קטן שעשיתי למענו היה מודה לי. בכל שבוע, הייתי נותן לרב כיבוד קל בחזרה לביתו, על מנת להשביע את רעבונו ולהשיב את נפשו לאחר שעות של מסירת שיעורים ברצף
באופן קבוע, לאחר שהרב היה מסיים לאכול ומברך ברכת "מעין שלוש" הוא היה מברך את "ברכת האורח" שאומרים בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה ובעל הסעודה הזו, הוא ובניו ואשתו וכל אשר לו…" למרות שזו הייתה ארוחה קטנה ומצד הדין לא מברכים עליה ברכת האורח, הוא הרגיש צורך להודות לי בברכה זו.
כשלא יכולתי להסיע את הרב לשיעורים, עקב שמחה משפחתית וכדומה, בני היה מסיע את הרב, וכמובן שהייתי נותן לו את הכיבוד שיגיש לרב בדרך חזרה מהשיעורים.
גם אז הרב לא חרג ממנהגו, לאחר שהרב היה מסיים לברך את ברכת "מעין שלוש", היה נוטל את הטלפון מחייג אליי וכיוון שהייתי באירוע ולא הייתי עונה לו, הוא היה מברך אותי בברכת האורח בהקלטה בתא הקולי.
בגמר השמחה המשפחתית הייתי מאזין להודעות בתא קולי והייתי מתפלא לשמוע שחכם יעקב מברך אותי את ברכת האורח בתא הקולי.
מאחר וזה לא היה לכבודו של הרב שאינני עונה לו ומכיוון שידעתי את השעה בה הרב מתקשר לברך אותי, השתדלתי לצאת אל מחוץ לאולם, כדי להשיב לשיחתו של הרב ולשמוע בשידור חי את ברכת האורח שלו (שאלתיאל, תלמידו המובהק של הרב יעקב יוסף).
ברכת "האורח" שבברכת המזון נכתבה כדי שנכיר תודה למארח שטרח בשבילנו, שניתן מעצמו ומזמנו בשבילנו. חז"ל תיקנו אותה כדי לחנך אותנו לומר תודה ולברך את החבר. כשאתה מכיר תודה לחבר על כל מעשה שעשה איתך אתה גורם לו לתת לך עוד, מי לא רוצה לקבל תודה עבור מעשה שעשה? התודה נצרכת גם לנותן וגם למקבל.
הודיה על דבר פעוט היא כתשלום על מעשה שנעשה עבורך, אל תכפור בטובה שקיבלת, אדם שטרח עבורך ונתן מזמנו מתמלא בכוחות כשאתה מכיר ומוקיר לו תודה. בכל יום ויום בורא עולם שולח לנו מתנות קטנות וגדולות, הוא אינו מצפה לתודה, הוא מחיה אותנו בכל רגע גם אם אנו לא מודים לו על כך. אולם אם נודה לו בכל יום, נפנה לנו חמש דקות ונתייחד עימו, נספר לו על מצוקותינו ונודה לו על הטוב שיש לנו, נקבל ממנו הרבה יותר ממה שבעצם מגיע לנו. תודה – מילה קטנה עם משמעות גדולה.
