בעצרת בכרמי גת, שהתקיימה אמש, ראומה ערוסי טרשצ'נסקי מקיבוץ בארי, אמא של גלי (13) שנחטפה לעזה והוחזרה לאחר 54 ימים ושל ליאור (15) שנרצח ב7.10 נשאה דברים:
"חמישים וארבעה ימים עברו עליי כשבתחילה אני רק יודעת שהבת שלי נעדרת, ובהמשך כבר יודעת שהיא חטופה בעזה. ועוברים השבועות, ימים על ימים שאני לא נושמת בהם. אני לא זוכרת מה אכלתי, אני לא זוכרת איך הגעתי ממקום למקום. אני זוכרת קו אחד רציף של דאגה קיומית, זעם, כאב, ותנועה ברורה ומחשבה אחת- גלי חייבת לחזור אליי.
האבל על ליאורי נדחק לפינה בלב אבל הוא הורגש בכל נים בגוף. קיבלנו החלטה לעשות הכל, אבל הכל בשביל להחזיר את גלי, רצינו להתאבל עליו כשגלי תחזור. יחד איתה.
ביום החמישים וארבעה קיבלתי את החיבוק שבקושי העזתי לחלום עליו. החיבוק שבשבילו המשכתי לקום בכל בוקר כנגד כוח הכבידה.
היום, כשגלי ישנה תחת אותה קורת גג איתי, אני יכולה להתחיל לעבד את האובדן של ליאור שלנו. נער אהוב, רגיש וחכם, שכל כך הרבה היה עוד לפניו. אני יכולה גם לראות את הנוכחות של גלי. קיימת, נושמת, עם עבר מורכב, הווה מתהווה בין אז ועכשיו ועתיד שהיא תבחר לעצמה. היא עולם. המוני עולמות, מאה ואחד אנשים שהם עולם – עוד לא איתנו.
למשפחות רבות אין את סגירת המעגל של קבורה ופרידה. למשפחות רבות יש חור קבוע בלב ודאגה כבדה מנשוא שלא נגמרת- שרק ישרדו עוד יום, שרק לא תגיע בשורה איומה. אנחנו כבר לא תמימים, אנחנו יודעים היטב מה משמעות של יום נוסף שבו השמש שוקעת ואין עסקה.
יום נוסף של סכנה קיומית למי שלא קיבלו חיבוק כבר ארבע מאות ימים. למי שחיים כבר 400 ימים, בחוסר וודאות. חוסר וודאות קשה מנשוא.
ואני, שמתוך שני העולמות שלי- אחד איננו, ואחד שב אליי, אומרת מעומק הבטן של כל האמהות וההורים באשר הם – חייבים להציל, חייבים להחזיר את כולם. זה אפשרי!! העסקה הראשונה שהחזירה אזרחים שנחטפו מביתם היא ההוכחה לזה.
נהיה פנויים כחברה – לאבל, לעיבוד של כל מה שקרה לנו, רק אחרי שכולם יהיו כאן!!"
