כל העיר אבלה על לכתם של פולי ואהוד עופרי. כל העיר כאבה את הכאב של בני הזוג שבחייהם ובמותם לא נפרדו – עד לרגע בו נקלעו לתאונה בכביש המוות – כביש 90. מהר מאוד כולם ידעו שישנם הרוגים בכביש הארור הזה, מהר מאוד פשטה הידיעה על זהותם – כולם ידעו ורק אחד לא, בנם רותם, אחד מאהובי העיר, המכונה רותם סייקל.
רותם עופרי התראיין לתכנית הרדיו של אודי שכטר ברדיו קול הים האדום 102fm ושיתף את התרחשות היום הטראגי בחייו. "אישתי לידיה ואני בכלל היינו בירושלים באירוע בר מצווה – בדרך לאילת, אחרי תפילה בכותל", אמר. "קיבלנו הודעה דרך חברים כבר במרפסת של הכותל באירוע ששני אילתים נהרגו בכביש הערבה – ואנחנו לא התייחסנו יותר מידי. ירדנו לכותל קצת להתפלל והתחלנו את הנסיעה. ברגע שהתחלנו את הנסיעה פתאום התחילו מלא טלפונים. אני נהגתי עם ווייז כי אני לא מכיר את ירושלים והיו גשמים ופקקים – ולידיה אישתי לידי מקבלת טלפונים ו-וואטספים, אחי הקטן מתקשר ואחי הגדול והבני דודים ואני – עדיין לא קולט, אני חושב שכולם שואלים אם לידיה ואני בסדר כי יודעים שאנחנו בדרך לאילת ובודקים שהכל תקין. מסתבר בדיעבד שכל החברים שישבו פה במשך השבעה – כולם כבר ידעו – לא רק על התאונה אלא שזה אמא ואבא שלי שנהרגו – ואני בראש אחר כדי להגיע לאילת ולצאת כבר מירושלים".
"בסביבות עשרה ל12 לפני שנכנסתי לבר מצוה התקשרתי לאמא ואמרתי לה 'מה את מתכוונת לעשות?' כי הם נחתו ממש בבוקר ממרוקו. היא אומרת לי 'אנחנו בראש העין אצל חברים שלנו, אבא קצת נח ואנחנו תכף יוצאים לדרך' – ופה נגמרה השיחה. השיחה האחרונה. אני יודע שהם בדרך ומי חושב על דבר כזה בכלל? אתה יוצא מבר מצווה לכיוון הבית… מי חושב שזה הם דווקא? מה הסיכוי? וברגע שהיינו בתוך האוטו אישתי קיבלה את הבשורה ממש בחמש הדקות הראשונות שעלינו לאוטו. היא לוקחת לי את הטלפון עם הוויז ומחזירה לי את הטלפון השני – ועוד פעם.. אני משתגע והיא אומרת לי כל שניה 'רותם תעצור בצד' אני אומר לה 'אני לא יכול לעצור, אין לי איפה לעצור', היא אומרת לי 'תעצור בצד', אמרתי לה 'אין לי שום מקום פה לחנות כדי לעצור, אני רק רוצה להגיע לעין גדי כדי לקחת את האוטו שלי משם' ובדיעבד מסתבר שהיא רק רצתה לבשר לי את ההודעה כדי שחס וחלילה כל הלחץ של הכביש הזה אני לא יעשה איזה תאונה. אחרי בערך 40 דקות שלידיה יודעת וכל העיר יודעת – ואני חושב שכל הארץ יודעים שזה ההורים שלי, ואני האחרון שיודע – לפני הרמזור היא ראתה שיש איזו האטה ימינה שאני יכול לנסוע לאט יותר – והיא פשוט בישרה לי את הבשורה".
"מה קורה בדקה הזאת?" שאל אודי שכטר, חבר של המשפחה מימי נעורים ברגישות – ורותם השיב: "אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע לענות לך כי אני לא זוכר שהרגשתי משהו…אני לא זוכר שקרה משהו. זה קרה ביום שני, עוד לא נכנס בי… זה כאילו איזה סיוט של חלום שיאללה קומו והולכים.. לידיה ישבה לידי ואני נוהג, לא דיברתי מילה, רק מסתכל על הדרך. היא שואלת אותי שאלות, אני רואה שהיא שואלת, אבל אני לא מצליח להבין מה היא שואלת אותי… אז אני ממשיך ונוסע. אתה יושב בתוך אוטו ארבע שעות ואין לך לאן לברוח, לרוץ לבית חולים, לרוץ להתפרק… אתה יושב בתוך אוטו וכל מה שאתה מרגיש זה רק עצבים – וברור שיש את העצבות ואת ההיסטריה בפנים – וכל מה שאתה רוצה לעשות זה להגיע הבייתה כדי ללכת לבית חולים כדי להבין באמת שזה הם – למרות שזה כבר היה מוחלט".
"כשהיינו באוטו (מירושלים לאילת) נכנסו משהו כמו 300 טלפונים בחצי שעה. היא עשתה 'השתק' על הטלפון אחרי שערן בן דודה שלי מהעיריה אמר לה את זה ממש בחמש הדקות הראשונות. הוא אמר לה 'תיזהרי, אל תגידי כרגע לרותם אם הוא נוהג – וכל הזמן אני אומר לה 'תקשרי לאמא ואבא, מה הם לא עונים? הכל בסדר? מה הסיכויים שדווקא ההורים שלי בכביש הערבה יילכו? אבא שלי נוהג כבר מגיל 12, הוא נהג כ"כ זהיר שזה מגוחך. היינו מתעצבנים עליו שהוא היה לוקח אותנו 'אבא תלחץ על הגז, זוז כבר, תלחץ'… מה שלוקח לך 5 דקות לוקח לו רבע שעה. אבא שלי היה נהג זהיר ואיטי, זה לא התקבל כל כך. הדרך הייתה ארוכה משום שחסמו את הכביש והיינו צריכים לפנות ימינה לכביש 12 והכל היה חשוך. מזל שהיה לי את לידיה, אני לא יודע מה היה קורה אם הייתי לבד באוטו.."
"עד עכשיו אני לא קולט. זה לא נראה לי הגיוני", הוסיף רותם. "האם היה חשש לעלות לכביש הערבה?", שאל שכטר ורותם השיב: "אמא שלי כל הזמן אמרה 'איזה כביש מסוכן… שהבנים שלי היו נוסעים צפונה אפילו באוטובוס כחיילים היא הייתה מתקשרת אליהם כל חצי שעה, ובדרך היא הייתה מתקשרת עוד 10 פעמים כי היא יודעת מה זה הכביש הזה. אתה לא יכול לקחת לנו שדות תעופה ולהשאיר לנו כביש משובש וארור, תדאג לתשתיות בהתחלה ואז תעשה את זה… ישב אצלי אלי לנקרי והוא הראה לי את התוואים שעוד שלושה שבועות מתחילים לבנות עוד 27-28 קילומטרים צפונית מהכביש החדש שנגמר עכשיו. ההורים שלי – עוד 3 קילומטרים היו נוסעים דרומה וכבר היו נכנסים לכביש החדש – אז בכביש החדש אם היה קורה משהו הם היו מקבלים מכה קטנה, עושים איזה סיבוב קטן – ותודה, מתעוררים מהסיוט הזה אבל בכביש הזה לא היה להם סיכוי אפילו. סיכוי!".
"אני אמרתי לאלי דבר מאוד פשוט: 'אלי, תקשיב לי טוב, אם אני צריך להתייצב באיזושהי וועדה או בעיריה או בכנסת או בממשלה – לא משנה מה, איזו פגישה כדי לדחוף את המאמץ למען התושבים, למען כולם שייסעו בכביש בטוח – אני אגיע. הכביש הזה לא רק שהוא מסוכן – אם אין לך ירח, גם האורות של האוטו לא תמיד עוזרים. מה הטעם לעשות מחדל לאנשים שעוברים מאות אלפי קילומטרים בשנה? קחו יאללה, רולטה רוסית – אם עברתם סבבה, שיטת מצליח".
"מילה על ההורים?" שאל אודי לסיום, ורותם השתתק. כאן, כבר לא יכול היה לדבר. "אני לא יכול", אמר בגרון חנוק.
