שורדת השבי אילנה גריצ׳ווסקי נשאה כעת דברים בעצרת משפחות החטופים בכיכר החטופים. אילנה שוחררה משבי החמאס לאחר 55 ימים. בן זוגה מתן צנגאוקר עדיין מוחזק בשבי.
״אני אילנה גריצ'ווסקי והיום אני עומדת כאן, שנה בדיוק מאז שהצלחתי לצאת מהגיהנום, מאז שחציתי את הגבול אל מה שאמור היה להיות חופש. אבל שנה חלפה, ואני יודעת שהחופש שלי לא שלם. איך הוא יכול להיות, כשאני משאירה מאחור 101 נשמות שממשיכות לחיות את הזוועה הזו יום אחרי יום? איך אנחנו יכולים להיות עם חופשי בארצנו כש-101 אזרחים ואזרחיות גוססים במנהרות?
אנחנו ממשיכים לשמוע על חיילים גיבורים שנופלים ומקריבים הכל למען החזרת החטופים. אי אפשר להמשיך להקריב חיים של אחרים. יש דרך, חיילים לא צריכים להישרט בשביל חטוף אחד, יש עסקה שאפשר לקדם ותמנע מוות של חטופים וחיילים. הגיע הזמן לעצור את הסבל הזה, להפסיק את הכאב, להחזיר את כולם הביתה.
אני לא מוכנה לקבל את ההפקרה שלהם. אני לא מוכנה להתרגל למציאות הזו. אנחנו עם שמאמין בערך החיים, במצוות פדיון שבויים. זו המצווה הכי גדולה שלנו. זה הבסיס של מי שאנחנו. זה העם שעשיתי בזכותו עלייה, שבזכותו גם אמא שלי עשתה עלייה כדי לעמוד לצידי ולתמוך בי במאבק הזה.
אני פונה עכשיו לממשלה שלנו ושואלת: איך אתם מסוגלים לקום בוקר ולהסתכל במראה? אתם יודעים טוב מהציבור מה עושים לאחיות ולאחים שלכם שם בשבי. אתם נכשלתם, לא הם צריכים לשלם את המחיר של הכישלון שלכם, החטופים לא צריכים להיות הקורבן שאתם מעלים על המזבח כדי ליישב מחדש את גוש קטיף.
אתם נותנים הבטחות שהם הכי חשובים, אבל מילים לא מחזירות את החטופים. הבטחות לא בונות חיים מחדש. אתם נכשלתם. נכשלתם בשחרור 101 החטופים שעדיין סובלים. נכשלתם בשיקום של המשפחות שמחכות ליקיריהם, בשיקום של העם, של החיים שהושמדו. אתם הפכתם את הכאב שלנו לכלי פוליטי, ומי שמשלם את המחיר הם הגיבורים שלנו – החטופים, החיילים, והמשפחות שלהם.
תתעוררו! החיים שלנו לא סחורה. השבויים לא קלפים במו"מ. אתם אחראים עליהם, ואתם אחראים עלינו. כל יום שעובר שבו הם שם, זה יום נוסף של כישלון שלכם.
אבל היום אני לא רק מדברת עליהם, אני מדברת גם עלינו – מתן שלי, אהבת חיי. אני שואלת את עצמי בכל יום, איך תחזור אליי? מה יהיה מאיתנו? האם נצליח להחזיר את מה שלקחו לנו? האם נוכל יום אחד לעמוד תחת החופה, למרות שהשבי הזה גזל מאיתנו כל כך הרבה? מתן, אהוב שלי, אם אתה שומע אותי – אני כאן. אני נלחמת. נשבעתי לא להפסיק עד שתחזור, עד שתחזרו כולם. אני לא אתן לשבי הזה לגזול ממני גם את התקווה, גם את החלומות שלנו.
שנה עברה, ואני פונה היום אל העולם: אל תתנו לזה להימשך עוד יום אחד. כל יום שעובר הוא יום נוסף של סבל בלתי נתפס. הם זועקים לעזרה, ולנו אסור לשתוק.
אסור לנו לוותר. אסור לנו להתעייף. אנחנו חייבים להחזיר אותם הביתה, כי עד שזה יקרה – אף אחד מאיתנו לא באמת חופשי. סיימו את המלחמה ותחזירו לנו את המשפחות!״
■ הצטרפו לחדשות מלחמה בישראל חרבות ברזל בווטסאפ לחצו כאן
