בדצמבר 2023 מילאו מאות אנשים אולם ספורט בנתניה. על הפרקט שיחקו חברים של איתי חן, שחקני כדורסל ודמויות מוכרות. על החולצות הייתה התמונה שלו. ביציעים ישבה משפחתו, לאירוע קראו Hoops for Itay.
איתי אהב כדורסל. הוא שיחק באליצור נתניה, ולכן תלמידי אורט גוטמן, בית הספר שבו למד שש שנים, החליטו שאם הם רוצים להזכיר למדינה שהבוגר שלהם נמצא בעזה, הם יעשו את זה דרך משהו שהיה שלו.
אז עדיין האמינו שהוא חי.
אביו רובי אמר באותו ערב שהוא מאמין שאיתי שומע ורואה את מה שעושים למען חזרתו, והוסיף את המשפט שחזר בבית הספר במשך חודשים: מחכים לו בבית. כאן ועכשיו.
איתי חן נולד בנתניה ב־2 בפברואר 2004, בנם של חגית ורובי ואח לרועי ואלון. הוא גדל והתחנך בעיר, למד בכיתת המצוינות באורט גוטמן וסיים את לימודיו במגמת ביוטכנולוגיה. מחוץ לכיתה הוא שיחק כדורסל באליצור נתניה, רקד ברייקדאנס, טיפס על קירות והתנדב כמדריך של״ח צעיר. באתר יזכור מתואר נער שמח, אנרגטי ומלא חיים, כזה שאנשים נמשכו אליו.
באוגוסט 2022 התגייס לצה״ל ובחר בשריון.
בבוקר 7 באוקטובר 2023 היה תותחן בטנק של "צוות פרץ" בגדוד 77, בכוננות בבסיס נחל עוז. עם תחילת המתקפה יצא הצוות להילחם במחבלים שחדרו לשטח ישראל ולנסות לבלום את התקדמותם לעבר המוצב והיישובים. במשך יותר משעתיים נלחמו אנשי הצוות עד שהטנק ספג פגיעות ישירות ונעצר. סמל תומר ליבוביץ ז״ל נמצא הרוג בטנק. מפקד הצוות סרן דניאל פרץ, מתן אנגרסט ואיתי הוגדרו בתחילה נעדרים ובהמשך כחטופים.
מאותו רגע, בבית הספר שבו למד ובבית שבו גדל, התחילה ספירה.
יום ועוד יום.
קהילת אורט גוטמן הפכה את ההמתנה כמעט למשימה בית ספרית. תלמידים תלו שלטים ענקיים, קיימו טקסי בוקר והפרשות חלה, יצאו לצעדות ודאגו שגם תלמידים צעירים, שמעולם לא למדו עם איתי, ידעו מי הוא. המורים שלו הצטרפו למשפחה בפעולות ציבוריות, ותלמידי המש״צים עברו בין הכיתות וסיפרו עליו.
בדצמבר כבר הגיע משחק הכדורסל.
בהמשך הגיעו עוד אירועים.
אפילו בבחירות המקומיות בפברואר 2024 הגיעו אנשי אורט גוטמן לקלפי שבה איתי היה אמור להצביע בפעם הראשונה והזכירו שהוא בעל זכות בחירה — אבל אינו יכול לממש אותה משום שהוא בעזה.
ואז, במרץ 2024, השתנה כל הסיפור.
צה״ל הודיע למשפחת חן כי על סמך המידע שנאסף נקבע שאיתי נפל כבר ב־7 באוקטובר וגופתו נחטפה לרצועת עזה. בן 19 היה במותו.
התקווה שיחזור בחיים נגמרה.
ההמתנה לא.
משפחת חן המשיכה במאבק להשבתו לקבורה, בישראל ובעולם. לאיתי הייתה גם אזרחות אמריקאית, והוריו פעלו במשך התקופה מול הממשל האמריקאי ומוסדות בינלאומיים כדי ששמו לא יידחק מסדר היום.
בנתניה, בינתיים, המשיכו לספור.
גם אחרי שכבר ידעו שאיתי איננו.
בשנת הלימודים 2024 שמו עדיין היה נוכח באורט גוטמן. ב־2025, כשהחטופים החיים החלו לשוב לישראל והעיר חגגה את חזרתם, בתי הספר המשיכו להזכיר שיש בן נתניה אחד שעוד לא חזר. באוקטובר 2025 יצאו תלמידי אורט גוטמן בצעדה מבית הספר עד לבית משפחת חן. בסופה עמדו חגית ורובי מול התלמידים והמשיכו לבקש דבר אחד: להחזיר את איתי הביתה.
ואז הגיע נובמבר.
ב־4 בנובמבר 2025 הושב איתי לישראל. לאחר השלמת הליך הזיהוי הודיע צה״ל למשפחה לפנות בוקר של 5 בנובמבר כי בנם חזר. 760 ימים עברו מאז 7 באוקטובר.
אפילו באופן שבו חזר הייתה חתיכה מהחיים שהשאיר מאחור.
לפי אתר יזכור, איתי הושב כשהוא לבוש בסרבל השריון, ומתחתיו חולצת המש״צים שקיבל מחניכיו ועליה נכתב: "איתי אמר לעשות כיף וחצי".
בבתי הספר בנתניה הורדו הדגלים לחצי התורן.
נרות הודלקו.
תלמידים הכינו שלטים.
בשיעורים סיפרו שוב מי היה הילד שהעיר חיכתה לו במשך יותר משנתיים.
ב־9 בנובמבר יצא מסע הלוויה מבית המשפחה בנתניה.
גם המסלול שלו לא היה מקרי.
השיירה עברה ליד בית הספר חיים גורי, שבו לומד אחיו אלון, ומשם ליד אורט גוטמן — אותו בית ספר שבו השלטים נשארו תלויים, שבו נערך משחק הכדורסל ושממנו יצאו תלמידים שוב ושוב לדרוש את חזרתו. תלמידים, צוותי חינוך ותושבים עמדו לאורך הדרך עם דגלים וליוו אותו עד שיצא מהעיר בדרכו לבית העלמין הצבאי בקריית שאול.
יותר משנתיים חיכו בבית הספר שאיתי יחזור.
בסוף הוא באמת עבר שוב בשערי החיים שלו.
רק לא בדרך שבה קיוו.
אבל הסיפור בין איתי לנתניה לא הסתיים במסע ההלוויה.
בפברואר 2026, ביום הולדתו, נחנך באורט גוטמן פסל לזכרו. הפסל עוצב בהשראת תמונה של איתי מסוף כיתה י״ב, כשהוא תלוי על מגן דוד גדול שבנה בעצמו למחנה של תנועת הנוער. לצדו הוצב משפט שמשפחתו וחבריו ביקשו להשאיר לדור הבא.
ביוני נחנכה בבית הספר חיים גורי, שבו לומד אחיו, פינת הנצחה נוספת. שם בחרו במשפט שאיתי עצמו כתב:
"תהיו משמעותיים, תזמו, תתנדבו, תהנו, צאו ותטיילו!"
ויולי 2026 החזיר את הסיפור שוב למגרש.
מגרש הספורט המחודש בעיר ימים נקרא על שמו של איתי. הבחירה לא הייתה מקרית. ילד מנתניה ששיחק כדורסל באליצור נתניה מונצח עכשיו במקום שבו ילדים אחרים יגיעו לשחק, להתאמן, לריב על סל ולחזור הביתה מזיעים.
אולי זו הדרך המדויקת ביותר לסיים את הסיפור הזה שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר.
כי במשך 760 ימים נתניה עסקה בשאלה איך מחזירים את איתי.
בית הספר שלו השאיר את התמונה.
החברים נשאו את השם.
התלמידים ספרו את הימים.
ההורים שלו לא הפסיקו לנסוע, לדבר ולדרוש.
בסוף הוא חזר.
ועכשיו השאלה כבר אחרת: איך משאירים אותו כאן.
באורט גוטמן מצאו דרך אחת.
בבית הספר של אחיו דרך נוספת.
ובעיר שבה הילד שאהב כדורסל גדל, יש עכשיו מגרש שעליו ילדים אחרים ממשיכים לשחק.
במשך 760 ימים השאירו לאיתי חן מקום.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, המקום הזה כבר אינו מקום שמחכה לו.
הוא מקום שנושא אותו הלאה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
