ביום השלושים למותו של סיון ינין נולדה נכדתו הראשונה. הוא חיכה לה, לא זכה לפגוש אותה. הוריה קראו לה אורי שמחה. השם השני נבחר בשבילו, לזכר הסבא שתואר במשפחה שוב ושוב כאדם שמח, אופטימי, כזה שהחיוך היה כמעט סימן ההיכר שלו. במסמך ההנצחה הרשמי של משרד הביטחון מתועד הרגע הזה כאחד הפרקים הראשונים שנכתבו במשפחה אחרי 7 באוקטובר: חיים חדשים שהגיעו בדיוק כשהאבל עוד היה טרי כל כך.
אולי דווקא שם מתחיל הסיפור של סיון ינין שלוש שנים אחרי.
לא רק בדרך שבה מת.
אלא בדברים שהמשיכו להיוולד אחריו.
סיון נולד בקיבוץ גשר שבעמק המעיינות, שירת בצה״ל בשריון ובהמשך הגשים חלום ילדות והתגייס למשטרת ישראל בינואר 2003. הוא שירת במחוז הדרומי במגוון תפקידים, ובתפקידו האחרון היה מש״ק קהילתי באבו־תלול בתחנת ערוער. בשנת 2013 עבר עם משפחתו לערד, העיר שבה חי בעשור האחרון לחייו ושבה גם הובא למנוחות.
בנו אפיק סיפר לימים שבשטח הגדירו את אביו כ״הפנים של התחנה ושל המשטרה״ מול התושבים הבדואים באזור. הוא הכיר אנשים, ידע לדבר איתם, לפתור בעיות ולהגיע אליהם קודם כול כבני אדם. בהלוויה, סיפר אפיק, הגיעו גם תושבים מהאזור שבו עבד כדי להיפרד מהשוטר שהכירו וסמכו עליו.
אבל בבוקר 7 באוקטובר סיון היה במקום אחר.
הוא עבד באבטחת פסטיבל נובה סמוך לרעים.
כשהמתקפה החלה, השוטרים במקום מצאו את עצמם מול מחבלים חמושים היטב ובפערי כוחות עצומים. לפי אתר יזכור הרשמי, סיון היה חמוש באקדחו האישי בלבד. הוא לחם במחבלים, ניסה לבלום אותם, סייע בפינוי פצועים וחצץ בינם לבין המבלים עד שנורה ונהרג.
בהודעה האחרונה כמעט ששלח לבת זוגו רחלי אפשר לראות גם את האדם שהיה בתוך המדים.
עוד לפני שידעה באיזו תופת הוא נמצא, הוא שאל מה שלומה.
זה היה חריג מבחינתה לשמוע אותו אומר שמפחיד. סיון, שנהג לומר שאין דבר מפחיד יותר מהפחד עצמו, הבין באותו בוקר שמשהו אחר לגמרי קורה סביבו. גם מתוך האירוע הוא המשיך לברר שהאנשים שהוא אוהב בטוחים.
במשך עשרה ימים משפחתו לא ידעה מה עלה בגורלו. רק לאחר מכן הגיעה הבשורה. סיון היה בן 49. לאחר נפילתו הועלה מדרגת רב־סמל בכיר לדרגת רב־נגד. הוא הותיר אחריו בת זוג, שלושה ילדים, הורים ואחים.
ואז, חודש אחר כך, אורי שמחה נולדה.
היא לא הייתה ההנצחה הראשונה שתוכננה ולא פרויקט שהוקם על שמו. היא פשוט הייתה החיים ממשיכים, ברגע שבו המשפחה עדיין ניסתה להבין איך חיים בלעדיו.
עם הזמן התחילו להגיע גם צורות אחרות של זיכרון.
בתיכון אורט צור בערד הקימו התלמידים חממה הידרופונית לזכר סיון. זו אינה פינת זיכרון שמביטים בה ועוברים הלאה. החממה פועלת, התלמידים מטפחים אותה והתוצרת שלה משמשת את קהילת בית הספר. רשת אורט תיארה אותה כמיזם שהקימו התלמידים לזכר השוטר בן העיר שנפל בנובה.
יש משהו כמעט מדויק בהנצחה הזאת.
אדם שכבר אינו נמצא, ומקום על שמו ממשיך להצמיח משהו.
גם בנו אפיק חיפש דרך שתיראה כמו אבא שלו.
סיון אהב טבע, טיולים וצילום. הוא אהב לצאת לשטח ולתעד נופים, פרחים, נחלים ומקומות בארץ. לכן אפיק הקים מחוץ לערד את "מצפה סיון", פינת טבע שבה אפשר לעצור, להביט אל המדבר ולזכור אותו דווקא דרך הדבר שאהב.
בשנת 2025 המצפה הושחת והנדנדה שהוצבה בו נגנבה.
אפשר היה לעצור שם.
אפיק בחר להתחיל מחדש.
הוא פנה לציבור וביקש עזרה לשיקום המקום. לדבריו, התגובה הייתה גדולה בהרבה ממה שציפה ואנשים ביקשו להשתתף ולתרום כדי להחזיר את הפינה לחיים.
גם תחנת המשטרה שבה שירת סיון מצאה דרך אחרת להשאיר אותו נוכח.
במרץ 2025 הוכנס בתחנת ערוער ספר תורה לעילוי נשמתו. באותו מעמד נחשף גם קיר הנצחה שהוקם לזכרו. אלא שעל הקיר לא הוצבו רק תמונות של סיון.
הוצבו עליו תמונות שסיון עצמו צילם.
נופים ותרבות דרך העיניים שלו.
במקום שבו עבד כשוטר, אנשים יכולים עכשיו לראות גם מה הוא ראה כשהוא לא היה בתפקיד.
וגם בערד עצמה פניו הפכו לחלק מהמרחב העירוני. הוא נמנה עם בני ובנות העיר שהונצחו בקיר הזיכרון שהוקם ברובע האמנים לזכר נופלי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.
כל אחת מההנצחות האלה מספרת משהו קצת אחר.
החממה מצמיחה.
המצפה מסתכל אל הטבע שאהב.
קיר המשטרה משאיר את העולם כפי שהוא ראה אותו דרך המצלמה.
ואורי שמחה גדלה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, היא כבר כמעט בת שלוש.
היא נושאת בשם שלה אדם שמעולם לא הספיקה להכיר.
וזה אולי החלק הכואב ביותר והיפה ביותר בסיפור הזה בעת ובעונה אחת.
כי כשמדברים על הנצחה, קל לחשוב על אבן, שלט או טקס.
אבל משפחה שחיה עם אובדן מגלה שהזיכרון מתקדם יחד עם הזמן.
נכדה מתחילה לדבר.
ילדים בבית ספר קוטפים משהו שגדל בחממה.
מטייל עוצר מול המדבר.
שוטר חדש בתחנת ערוער עובר ליד תמונה שסיון צילם.
והאדם שאיננו ממשיך להיכנס אל חייהם של אנשים שלא הכירו אותו.
סיון ינין נפל ב־7 באוקטובר כשהוא עושה את מה שעשה במשך יותר מ־20 שנות שירות: מנסה להגן על אחרים.
אבל שלוש שנים אחר כך, בערד, הסיפור שלו אינו נגמר ליד חניון רעים.
הוא נמצא גם במקום שבו החיים ניצחו בדרך הכי פשוטה שיש.
ביום השלושים לסיון נולדה תינוקת.
קראו לה אורי שמחה.
ומאז, כמעט בכל מקום שבו בחרו לזכור אותו, משהו ממשיך לצמוח.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
