בכל הכתבות בפרויקט הזה חיפשנו אדם אחד – פנים אחד שדרכם אפשר לספר חתיכה משלוש השנים שעברו מאז 7 באוקטובר. בעוטף עזה אי אפשר לעשות את זה, לא משום שאין שם מספיק גיבורים, בדיוק להפך – יש יותר מדי.
יש את מי שהחזיקו דלת של ממ"ד במשך שעות. את חברי כיתות הכוננות שנלחמו ברחובות שבהם הילדים שלהם רכבו יום קודם על אופניים. את מי שחילצו שכנים. את מי שאיבדו ילדים, הורים, בני זוג וחברים. את מי שנחטפו ואת מי שחיכו להם. את מי שפונו לבית מלון עם תיק קטן כי היו בטוחים שבתוך כמה ימים יחזרו.
ויש גם גבורה הרבה פחות דרמטית, שלא מצטלמת כמו קרב.
לקום בבוקר שלוש שנים אחר כך ולשלוח שוב ילד לגן ליד הגבול.
לפתוח את התריס בבית ששוקם.
לחזור לעבוד בשדה.
להקים מחדש מרפאה, חדר אוכל או מועדון.
להחליט איפה יהיה הבית החדש במקום הבית שנשרף.
לשתול עץ.
להיכנס לסופר המקומי.
לחגוג יום הולדת במקום שבו, במשך חודשים, נדמה היה שאולי כבר אי אפשר יהיה לחיות חיים רגילים.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הנתונים מספרים סיפור שכמעט קשה לתפוס. לפי נתוני מנהלת תקומה שפורסמו בספטמבר 2026, בחבל חיים כיום כ־66 אלף תושבים — כ־5,000 יותר מאשר ערב המתקפה. יותר מ־90% מתושבי האזור כבר שבו אליו.
אבל אפילו הנתון הזה דורש רגע של זהירות.
כי "חזרו" אינה מילה אחת עם משמעות אחת.
יש מי שחזרו לבית שנשאר עומד.
יש מי שחזרו לבית ששופץ כמעט מהיסוד.
יש מי שחזרו ליישוב שבו הרחוב שלהם עדיין נראה אחרת.
ויש קהילות שעוד לא באמת חזרו.
כיסופים נמצא כבר עמוק בתהליך השיבה, ולפי מנהלת תקומה יותר מ־96% מתושביו שבו. בחולית ובכפר עזה החל בקיץ תהליך חזרה מדורג. בבארי צפויה החזרה להתחיל בסוף 2026 ולהימשך לתוך 2027. בניר עוז, מהיישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר, עבודות השיקום נמשכות והחזרה הרחבה צפויה רק במהלך 2027.
כלומר, גם שלוש שנים אחרי, יש אנשים מהעוטף שעדיין מחכים להגיע הביתה.
ולפעמים הבית שאליו יחזרו בכלל לא יהיה הבית שממנו יצאו.
במיפוי שבוצע לאחר המתקפה אותרו כ־2,600 מבנים שנפגעו בחבל, מהם 525 שהוגדרו מבנים "אדומים" המיועדים להריסה ולבנייה מחדש. רוב הנזק הכבד התרכז בבארי, כפר עזה, חולית, כיסופים, כרם שלום, רעים, נירים, עין השלושה, נחל עוז וניר עוז.
מאחורי כל "מבנה אדום" כזה הייתה פעם כתובת.
מאחורי הכתובת הייתה משפחה.
מגנטים על מקרר. חדר של ילד. מגירה שאף אחד לא סידר. קפה של שבת בבוקר. תמונה על הקיר. כל אותם דברים קטנים שאנשים כמעט לא חושבים עליהם עד שהם אינם.
ולכן השיקום של העוטף אף פעם לא היה רק שאלה של בטון.
אפשר לבנות קיר חדש.
הרבה יותר קשה לבנות מחדש תחושה שמאחורי הקיר הזה בטוח לישון.
אפשר לפתוח גן ילדים.
הרבה יותר קשה להורה להיפרד בבוקר מהילד שלו במקום שבו פעם ההבטחה "אני אחזור לקחת אותך בצהריים" נשמעה מובנת מאליה.
ובכל זאת, בספטמבר הזה נפתח גן ילדים חדש בכפר עזה כחלק מהחזרה המדורגת לקיבוץ. ילדי שכבת הנעורים של בארי כבר חזרו ללמוד במערכת החינוך באשכול, וגני הילדים בחבל מדווחים על תפוסה מלאה. בשנת 2026 הוקצו 364 מיליון שקלים לחיזוק מערכת החינוך בחבל.
אלה מספרים יבשים מאוד שמתארים משהו שאינו יבש בכלל.
ילדים חזרו.
לא אותם ילדים שיצאו משם ב־7 באוקטובר.
שלוש שנים עברו.
ילדי גן הפכו לתלמידי בית ספר. ילדים שהיו בכיתה ד' כבר מתקרבים לחטיבה. תינוקות נולדו למשפחות בזמן שהן גרו באתרי מגורים זמניים.
והם חוזרים אל מקום שגם הוא כבר לא בדיוק אותו מקום.
גם האדמה ממשיכה.
ביוני 2026 נחנכו מחדש מאגרי המים בכפר עזה ובנחל עוז לאחר עבודות שיקום, כחלק מתוכנית ארוכת טווח להרחבת אספקת המים לחקלאות באזור. באותו חודש הונחה בעין השלושה אבן פינה לפרויקט שבמסגרתו מתוכננות עד אלף יחידות דיור חדשות ביישובי החבל — לא רק כדי להחזיר את מי שחיו כאן, אלא כדי להביא משפחות נוספות.
וזה כבר החלק שקשה אולי להבין מבחוץ.
למה?
למה לחזור?
למה לגדל כאן שוב ילדים?
למה לבנות בית כמה קילומטרים מהמקום שממנו הגיעו המחבלים?
אין תשובה אחת, בדיוק כפי שאין גיבור אחד לכתבה הזאת.
יש מי שיגידו שזה הבית.
יש מי שיגידו שזו הקהילה.
יש מי שלא מוכנים שחמאס יקבע איפה הם יחיו.
יש מי שפשוט אוהבים את השדות, את המרחב ואת האנשים.
ויש גם מי שלא חזרו ולא יחזרו.
גם הם אנשי העוטף.
לא צריך להפוך את החזרה למבחן של אומץ ולא את הבחירה לעזוב לכישלון. אחרי מה שעברו תושבי האזור, כל משפחה רשאית לבחור היכן היא מסוגלת לבנות מחדש את חייה.
זו אולי ההצדעה המדויקת ביותר שאפשר לתת להם: לא לדרוש מהם להיות סמלים.
לא לקרוא להם "חזקים" בכל משפט.
לא לצפות מהם להוכיח תקומה עבור אף אחד אחר.
פשוט לראות את מה שהם עושים.
במועצה האזורית אשכול לבדה נקלטו במהלך 2026 יותר מ־100 משפחות חדשות. המועצה מתארת קהילות שחזרו, בתים שנבנים ושירותים חדשים שנפתחים, לצד האובדן שעדיין נוכח בכל מקום.
זה אולי הנתון המפתיע ביותר מכל הנתונים.
שלוש שנים אחרי היום שבו נדמה היה שהחיים באזור הזה נשברו, יש אנשים שלא היו כאן ב־6 באוקטובר 2023 ובוחרים עכשיו להגיע.
לא לבקר.
לגור.
להכניס ילד לגן.
לקנות בית.
להפוך לחלק מהקהילה.
ואולי שם נמצאת התשובה האמיתית לשאלה מי הם הגיבורים של העוטף.
הם אינם רק האנשים שעשו דברים בלתי נתפסים בשעות של 7 באוקטובר.
הם גם האנשים שעושים דברים רגילים לחלוטין מאז.
כי באזור הזה, במשך שלוש שנים, לפעמים הדבר הכי רגיל בעולם הוא גם הדבר הכי לא מובן מאליו.
לפתוח שנת לימודים.
לחרוש שדה.
להקים שכונה.
לחזור הביתה.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אי אפשר לכתוב על העוטף ולסיים במילה "שיקום". הוא עוד לא משוקם. יש בתים שעדיין לא נבנו, קהילות שעדיין מפוצלות, משפחות שלא חזרו, וטראומה שאי אפשר למדוד במספר הדירות ששופצו. גם ראש מנהלת תקומה אמר השנה בכנסת שהשיקום יימשך שנים.
וגם אין צורך לכתוב שהעוטף "חזר להיות מה שהיה".
הוא לא.
יותר מדי אנשים חסרים כדי שזה יהיה נכון.
אבל משהו אחר קורה שם.
מתוך המקום שבו ב־7 באוקטובר נלקחו כל כך הרבה חיים, אנשים מתעקשים שוב לייצר חיים.
לא כקלישאה.
ממש.
בתים.
ילדים.
גנים.
שדות.
קהילות.
משפחות חדשות.
עתיד.
לכן הפעם אין לנו שם אחד לשים בכותרת.
אין תמונה אחת שיכולה להכיל את הסיפור.
הכתבה הזאת שייכת לאנשי בארי וכפר עזה, ניר עוז ונחל עוז, כיסופים וחולית, נירים ורעים, עין השלושה וכרם שלום, נתיב העשרה וסופה, ניר יצחק וכל הקהילות שחיות על קו הגבול הזה.
למי שחזרו.
למי שעוד בדרך.
למי שעדיין לא יודעים אם יחזרו.
ולמי שבחרו להתחיל שם חיים חדשים.
ב־7 באוקטובר אף אחד מהם לא ביקש להיות גיבור.
שלוש שנים אחר כך, אולי הגבורה הגדולה ביותר שלהם היא שהם גם לא הסכימו להישאר רק קורבנות של היום ההוא.
הם אנשים.
והם ממשיכים לחיות.
כאן.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
