חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר צלצל הטלפון בבית משפחת זנדר בראשון לציון. על הקו הייתה נציגה ממשרד הדתות. היא שאלה את מלי, אמה של נועה, היכן תרצה לקבור אותה. עד אותו רגע, כך סיפרה חן זנדר, איש עדיין לא מסר למשפחה באופן רשמי שנועה איננה.
חצי שעה אחר כך הגיעו העובדות הסוציאליות. שש שעות מאוחר יותר המשפחה כבר עמדה בבית העלמין בראשון לציון וקברה את בת הזקונים שלה.
נועה זנדר הייתה בת 22 במותה. היא נולדה בראשון לציון, גדלה בה, התגוררה בה והייתה הצעירה מבין ארבעת ילדי המשפחה. הביטוח הלאומי מתאר אותה כבת הזקונים האהובה, קרובה במיוחד לאחותה הבכורה חן. היא הובאה למנוחות בבית העלמין גורדון בעיר.
בבוקר 7 באוקטובר היא הייתה בפסטיבל נובה.
כשהחלה מתקפת חמאס נמלטה מהמקום עם בן זוגה ואחרים וחיפשה מחסה במיגונית. במשך שעות המשפחה ניסתה להבין היכן היא ומה מתרחש. בן זוגה שרד. נועה לא.
לפני 7 באוקטובר, חן זנדר הייתה רגילה להגיע לסיפורים של משפחות אחרות.
כעיתונאית חדשות 13 היא סיקרה תאונות, אסונות, משפחות שאיבדו אדם אהוב ואירועים שבהם התפקיד שלה היה לברר מה קרה, לשאול את השאלות ולהעביר את המידע לצופים.
פתאום היא הייתה המשפחה שעליה מספרים.
בריאיון שנה לאחר הטבח ניסחה את השינוי הזה בעצמה: עד אותו יום הייתה מי שזוכרת, מסקרת ומספרת על אחרים; אחרי רצח אחותה היא הרגישה שעברה לצד של מי שחייבים לוודא שהסיפור של יקיריהם לא יישכח.
אלא שאצל חן, האחות והעיתונאית לא באמת יכלו להיפרד זו מזו.
משפחת זנדר רצתה לדעת מה קרה לנועה.
לא רק שהיא נרצחה.
איך.
מתי.
מי היה איתה.
כמה זמן הייתה במקום.
מה התרחש בשעות שבהן אנשים הסתתרו וחיכו לכוחות שלא הגיעו.
וכשלא הייתה חקירה שסיפקה להם את התמונה, חן עשתה את מה שהיא יודעת לעשות.
היא התחילה לתחקר.
המשפחה איתרה ניצולים, שמעה עדויות וניסתה להרכיב בעצמה את השעות האחרונות של נועה. חן סיפרה כי הם עשו זאת משום ש"אף אחד לא עושה את החקירה הזאת". דרך העדויות למדו שנועה הייתה ליד המיגונית, ושבן זוגה, שיצא ממנה קודם לכן ומצא מסתור סמוך, ראה אותה רק לאחר שכוחות הגיעו לאזור.
העבודה הזאת לא נגמרה אחרי השנה הראשונה.
חן המשיכה לחפש תשובות, ובמקביל המשיכה לעבוד כעיתונאית.
פחות משבועיים לאחר שאחותה נרצחה היא כבר חזרה לשידור. היא הסבירה אז שנועה הייתה גאה בעבודה שלה ושדווקא החזרה אליה היא חלק מהדרך שבה היא מנסה להמשיך לחיות.
בהמשך הפכה הסיפור של נועה גם לחלק מהעבודה העיתונאית עצמה.
היא עסקה במיגוניות שאליהן נמלטו צעירי הנובה, חזרה לזירות, פגשה ניצולים והמשיכה לשאול מה ידעו הכוחות, מתי הגיעו ומדוע במשך שעות ארוכות כל כך האנשים בשטח נותרו לבדם.
היא גם טיפחה גינה ליד מקום ההנצחה של נועה בשטח הנובה ופעלה בזירה הציבורית כדי שהנרצחים ומשפחותיהם לא יהפכו לעוד מספר בתוך האסון העצום.
ב־2024 הגיעה החלטה שהעמידה אותה בתוך ויכוח ציבורי אחר.
חן הסכימה להנחות את הטקס הממלכתי לציון שנה ל־7 באוקטובר.
ההחלטה עוררה ביקורת גם בקרב חלק ממשפחות החטופים והמשפחות השכולות, על רקע המחלוקת סביב הטקס הממלכתי והטקס האלטרנטיבי.
חן לא ניסתה להסתיר את המחלוקת.
היא הסבירה שהבחירה שלה אינה מתן אישור לממשלה אלא שימוש בבמה כדי לבצע את מה שהפך מבחינתה למשימה: לזכור, להזכיר ולוודא שהסיפור של הנרצחים יסופר.
במקביל, היא המשיכה לדרוש חקירה ותשובות.
וזה בדיוק המקום שבו הסיפור שלה מתחבר שוב לראשון לציון.
העיר שבה נולדה וגדלה נועה בחרה שוב ושוב בחן כדי להוביל את הזיכרון המקומי.
בטקס העירוני לציון שנה ל־7 באוקטובר היא הוגדרה "בת העיר" ונבחרה להנחות את האירוע המרכזי. גם באפריל 2025, בערב יום הזיכרון העירוני "במותם ציוו", חן עמדה על הבמה וסיפרה על הבית המשפחתי המואר והשמח שהשתנה ברגע אחד אחרי רצח נועה.
באוקטובר 2025 זה קרה שוב.
עיריית ראשון לציון בחרה בה להנחות את הטקס העירוני המרכזי במלאת שנתיים ל־7 באוקטובר, בהיכל התרבות מאיר ניצן. בחדשות 08 היא הוצגה אז שוב כעיתונאית בת העיר וכאחותה של נועה זנדר ז״ל.
יש משהו כמעט סמלי בתפקיד הזה.
האחות שהייתה רגילה לעמוד מול מצלמה ולספר לציבור על אנשים אחרים, עומדת עכשיו בכל שנה מול העיר שבה גדלו היא ונועה ומספרת על האנשים שהעיר איבדה.
אבל שלוש שנים אחרי, התפקיד הזה עדיין לא הפך את השאלות לתשובות.
באוגוסט 2026 הציג צה״ל למשפחות הנרצחים במיגונית תחקיר על האירוע.
חן הייתה שם.
לדבריה, 29 משפחות נפגשו עם הקצינים. חלק גדול מהחומר כבר היה מוכר לה, משום שבמשך כמעט שלוש שנים היא עצמה אספה עדויות ומידע ואף העבירה אותם לגורמי התחקור.
התחקיר הציג ציר זמן ונגע לדבריה בנקודות קשות.
אבל מבחינתה, השאלה הגדולה נשארה.
"איפה היה הצבא?" שאלה אז. בשעה תשע, בשעה עשר, בשעה אחת עשרה. לדבריה, אלה השאלות שאין להן עדיין תשובה שמתקבלת על הדעת.
זה אולי ההבדל בין כתבה שמסתיימת לבין אובדן שלא מסתיים.
כעיתונאית, חן יודעת שתחקיר אמור לאסוף עובדות, ליצור ציר זמן ולנסות להגיע למסקנות.
כאחות, היא יודעת שגם התחקיר המפורט ביותר לא יחזיר את נועה.
אבל הוא יכול לענות על שאלה שהמשפחה נאלצה לשאול כמעט לבדה מאז אותו בוקר:
מה קרה לילדה שלהם בזמן שהמדינה הייתה אמורה להגן עליה.
גם ב־2026 חן לא הפסיקה לעסוק באחריות על 7 באוקטובר. בטור שפרסמה בחדשות 13 היא חזרה אל 12 באוקטובר 2023, יום קבורתה של נועה, וכתבה כי כמעט שלוש שנים אחר כך היא ממשיכה להזכיר שהמציאות של המשפחות השכולות לא יכולה להיכתב מחדש.
ומצד שני, החיים לא נשארו רק בתוך החקירה.
המשפחה השתנתה.
חן חזרה לעבוד.
נולדו ילדים.
יש ימים רגילים לצד ימי זיכרון.
ויש נועה, שנשארת בת 22.
זו אולי אחת האמיתות הקשות של שלוש השנים שעברו מאז 7 באוקטובר: הזמן מתקדם אצל מי שנשארו, אבל אדם שנרצח נשאר בדיוק במקום שבו נעצר.
העבודה של חן היא לספר חדשות.
החיים שלה הפכו אותה בעל כורחה גם למי שנושאת סיפור ישן שאסור לו להיעלם מהחדשות.
בכל שנה היא חוזרת לבמות.
חוזרת למיגונית.
חוזרת לעדויות.
חוזרת לשאלה מה קרה.
ומראשון לציון, העיר שבה נועה נולדה, גדלה ונקברה, היא ממשיכה לעשות את מה שעשתה עוד לפני 7 באוקטובר:
לשאול.
רק שהפעם זו לא עוד כתבה.
זו אחותה.
ושלוש שנים אחרי, לחלק מהשאלות החשובות ביותר שלה עדיין אין תשובה.
זכויות יוצרים: המערכת משקיעה מאמצים רבים באיתור בעלי זכויות היוצרים בתכנים המופצים ברבים. במידה ופורסמה מדיה שבעליה אינו ידוע, השימוש נעשה לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים. אם הנכם בעלי הזכויות, ניתן לפנות אלינו לצורך הוספת קרדיט או הסרת התוכן.
