"בבוקר אחד קם איש אחד ממיטתו האחת, הסתכל על שמיכתו האחת והנה – כולה ירוקה. ירד ממיטתו, הביט מטה ונדהם. גם השטיח שבתחתית המיטה ירוק. גם הרצפה. אפילו הקירות. כולו משתאה, עבר לסלון ולא האמין למראה עיניו: הקומקום הישן והכסוף שבמטבח היה ירוק. קומקום ירוק? הייתכן? הכול נמשך – הקירות החיצוניים ירוקים, הרעפים האדומים ירוקים. השביל היוצא מביתו, השדה היבש של הקיץ, הכול הפך לירוק. כולו מזועזע התקדם בשביל לעבר ההר הירוק טיפס לפסגתו לצפות ולבדוק הסביבה כולה, מה עלה בגורלה. לפתע מבחין הוא מרחוק בדמות קטנה שמהלכת לעברו. היא הולכת ומתקרבת, וככל שהיא גדולה יותר הוא רואה שכובעה כחול, חולצתה ומכנסיה כחולים וגם נעליה ממש באותו הגוון. כאשר הם עומדים זה מול זה שואל האיש: מי אתה? והלה עונה לו בשקט: אני? אני בכלל מהסיפור הכחול.".
זה הסיפור, הוא לא שלי כמובן, אלא של יהונתן גפן בצליל קולו הסדוק ירקרק.
**
בסיפור הזה הרהרתי כאשר נסעתי יום אחד במאזדה, וסמוך לרמזור המהם הנייד. הבן התקשר אלי, פניו הופיעו על הצג. ביקשתי ממנו להמתין, עצרתי הרכב בצד והתחלנו לשוחח. אחת לשבוע מזדמן לנו לעשות זאת, ואחת לחצי שנה טסים אנו לבקר אצלו ואצל משפחתו בספרד הרחוקה.
כאב נאמן ובן מסור הוא צירף לשיחה את הנכד, שיקדיש לרגע מזמנו לסבים. שיזכו למספר דקות של ביחד. ואפילו הקרבה היא וירטואלית. מה אומרים לנכד בן ארבע כאשר אתה והוא מסתכלים זה בפניו של זה על המסכים המלבניים הקטנים? העולם הוא גלובלי הנכד הוא מהסיפור הספרדי אינו משתייך לסיפור הישראלי.
כמה אפשר כבר לשאול נכד בן ארבע על שלום אחותו, על מזג האוויר שם, או להתעניין עמוקות בשמה של הגננת. הנכד אינטליגנטי בצורה מספקת – הוא הרי הנכד שלך – בכדי להבין שזאת שיחה לשם שיחה בלבד.
דווקא הוא היה זה שהצית בי רעיון: סבא, אתה באוטו? הוא שאל כאשר הוא מרוכז בנגיסת תפוח. כן, באוטו, והנה – ההגה של האוטו. הסטתי את מצלמת הנייד לעבר ההגה, התנתקתי, בפעם הראשונה, מדיאלוג של פרצוף מול פרצוף. התפוח היה עדיין נעוץ בפיו של הנכד אבל עיניו התמקדו בהגה. ההגה העגול והפשוט עניין אותו יותר מהפנים הקשישות והשגרתיות של סבו. הוא צדק לגמרי, הנכד החכם שלי. גם אצלי הפעיל ההגה משהו, הבליחה במוחי אחת מתמונות הילדות הראשונות שלי, בגיל ארבע בערך, אוחז במכסה של סיר שנתנה אמי בידי כהגה, משחק איתו כנהג אוטובוס שמוביל נוסעיו לתל אביב. ובדרך עובר בצומת בית דגן, סיבוב בדג'ן של אז, שהייתה בו כיכר גדולה, הרבה לפני שהכיכרות הציפו את הארץ. את פניה של אמי לא זכרתי אבל הוספתי לתמונה את המזלג שתקעה בידי, לשמש כידית הילוכים לכל דבר ועניין. אחרי סיבוב בדג'ן משכו כמה מהנוסעים בכבל שמתחת לתקרה, הפעילו פעמון בקדמת הרכב ואני עצרתי האוטובוס, פתחתי בידית ארוכה את הדלת, אפשרתי להם לרדת בצורה בטוחה.
ידית ההילוכים של המאזדה ריתקה את הנכד, ועוד הנעתי אותה לכאן ולשם כמו את המזלג. סבא, לאבא יש באוטו הילוכים אוטומטיים. לך אין? גם לי יש, השווצתי לו, לא רק לאבא שלך. המצלמה המשיכה לחוג בידי לעבר פינות אחרות, מושבים קדמיים, אחוריים, אפילו יצאה ובלשה אחר הרמזורים והולכי הרגל שבחוץ, ואחר הכלב שעושה צרכיו על עמוד המעקה. הנכד עקב אחר הנעשה והיה לגמרי איתי מבלי שנזקק לספר לי על אחותו ועל הגננת.
נצנץ בראשי רעיון. הסטתי המצלמה אל תוך חלל הרכב, פתחתי את המכסה של תא הכפפות ובתוכו, בין המשקפיים, הרישיונות, ועוד בלגן של מסמכים שנזרקו לתוכו במשך שנים, מונחת לה אחר כבוד – בננה. בננה שנטלתי בבוקר בחטף להשביע רעב קל בזמן הנסיעה. חטיף בריאות הכי בריא. בננה בתוך המאזדה? קרא אלי הנכד מתוך הסלולר. הוא לא רק קרא. הוא פרץ בצחוק. בננה בתוך המאזדה?? הצחוק שלו הלך וגבר. הבננה לא הייתה כחולה מהסיפור ההוא, גם לא ישרה מסיפורים על מכופפי בננות, אבל גם בננה צהובה בתוך מאזדה לבנה עשויה להצחיק ילד, בעצם כל אחד. משהו שבכלל לא שייך למסגרת שמסביב, הברורה, השגרתית. נסחפתי אחריו בצחוק , צחוק אמיתי של גבר מזדקן. אולי תטעם ממנה? הושטתי את הפרי לעבר המצלמה, מיקדתי אותה לעיניו של הנכד. לאכול בננה בתוך המאזדה? אבא, תקשיב, סבא מציע לאכול בננה מהמאזדה שלו. הנה הוא מוציא אותה אלינו. תאכל אתה את הביס הראשון. המאזדה הניצבת ליד הרמזור הפכה לרגע לחדר אוכל של שלושתנו. חזרנו להציץ זה בפניו של זה על המסכים המרוחקים אלפי קילומטרים. צחקנו מלוא ריאותינו, צחוק מתפרץ, טבעי, ללא עכבות.
ומה אני רוצה לומר, או כמו שאומרים – מה המסר:
שאם אתה מעוניין לשמור על יחסים טובים עם נכדים מרוחקים – תיזכר בסיפור של יונתן גפן, תשנה את זווית הצילום, תערבב עולמות שונים זה בזה. ואם אין לך באותו רגע מאזדה וגם אין לך בננה – זה עובד גם עם אננס בסוזוקי או מלפפון בסיטרואן.
