געגועיי לזנזיבר | הטור של ליזה ללוצשווילי

שנה וחצי לאחור, בת דודתי רותי ואני בשיחת טלפון ספונטנית מחליטות לקפוץ לחופשה קצרה מעבר לים. "מה בא לך?" היא שאלה וביקשתי שתסגור איזו קטנה באירופה, יומיים-שלושה ונחזור. לאחר כמה דקות היא צלצלה אליי, כשאני בעומס עבודה ותהתה אם זנזיבר באה בחשבון. "רוצה זנזיבר? שיהיה זנזיבר" אמרתי מבלי לדעת שמדובר בכלל במדינת עולם שלישי…

זמן קצר לאחר מכן היא צלצלה שוב וסיפרה שיש טיסה למחרת. "אז תסגרי", ביקשתי ממנה, "תסגרי הכל, אל תערבי אותי בכלום, אני סומכת עלייך", אמרתי וביקשתי לסיים את העבודה. אז היא סגרה לנו חופשה אקזוטית במיוחד לשבוע ימים ולמחרת כבר היינו על המטוס, שמחות מתמיד. הטיסה הייתה ארוכה ומתישה, הדרך למלון במדינת העולם השלישי הייתה מלאה בקפיצות לא כיפיות בלשון המעטה ופגשנו גם חרקים שהכרנו בדרך כלל רק מצפייה בנשיונל גיאוגרפיק. אבל שתקנו, החלטנו לעשות מהלימון לימונדה וליהנות.

ביום השלישי הפנמתי את המקום. אני באפריקה!! יום מטורף של גאות ושפל ומראות יפהפיים, אבל לא רק. יש כאן הרבה פרופורציות שמקבלים על החיים, על כמה שלנו נוח בישראל – יש לנו הכל, ברוך ה' – כאן אין את כל הפריבילגיות, שותפתי לחוויה אומרת כמה היא מאושרת להיות יהודייה. וואלה, איזה אושר זה, זר לא יבין זאת. ישראל היא לגמרי מדינת ארץ זבת חלב ודבש, עם כל הקושי שבה – מדיני, פוליטי, כלכלי – יש לנו הכל, הכל!!! החיים בזנזיבר – אי טרופי קסום וכל מראה ימי מרגש מחדש – מרגישים לי כמו הסיפורים של אבות אבותינו. יש פה את הבריאה של הקדוש ברוך הוא והיא ייחודית ומטורפת, לצד קשיי המחייה שנראים לנו יש כאן הרבה שמחה, הרבה קבלה ומראות עוצרי נשימה מחד ומאידך, חתיכת תרבות ובעיקר הבנה שמה שיש לנו אינו מובן מאליו, שעלינו ליהנות ממה שיש לנו.

מאידך, מתישהו, הבנו כי כל קשר בינינו לבין מה שרצינו או תכננו מראש הינו מקרי בהחלט. היא ביקשה שנחתוך לאזור אחר, לפחות לשישי-שבת, לאוכל כשר, לבית יהודי. אמרתי לה שכל מה שתרצה – מקובל עליי "העיקר שיהיה לך טוב". וכך היה. רותי מצאה לנו סוויטה חלומית ב'סופיה' אצל ישראלי בשם שלומי אקב, מטרים ספורים מהים הנעלם, בריכה פרטית וכל טוב. "בדקתי עלייך", הוא אמר לי, "את הביבי של התקשורת", הוא זרק בהלצה כשנחתנו מחוייכות כאילו הרגע זכינו במזוודה עם שני מיליון דולר. התחברנו מיד, דיברנו קצת עסקים, קצת על החיים, קצת על שיתופי פעולה עתידיים ובעיקר על כמה שכייף לעשות אתנחתא מהכל.

זה היה יום שישי. כלום לא היה חסר שם, ברצועת החוף הפרטית שלנו לסוף השבוע, רק 60 צעדים מחדר השינה. גן עדן של ממש. הנוף היה היסטרי, היפה ביותר שראיתי מעודי (והאמינו לי, כמי שגדלה בבית מול נוף מלא לים של אשדוד). זכינו לפינוק אמיתי כמו שרק ישראלים יודעים לתת: מקרר מלא בפירות טריים, בר קוקטיילים פרטי עם ברמן צמוד, שתיה קלה וחריפה, ושלוש ארוחות עשירות שבושלו לנו על ידי שף פרטי. נשמע חלום? היה חלום. בול כמו שתכננו.

בסוף השבוע הזה נחת גם עמית, היורש של שלומי. צעיר יפה תואר, שהגיע לעזור קצת לאבא, לבלות איתו וללמוד את רזי המקצוע. הוא אמנם צעיר בשנים אולם באמתחתו לא מעט ידע וניסיון. החיים חישלו גם אותו.

**

רביעי שעבר, התראה באינסטגרם, סמוך לחצות. זה היה עמית, הנסיך של שלומי.

עמית:  מה נשמע ליזה? זוכרת אותי?

אני: חח ברור. מה איתך? מה שלום אבא?

עמית: אני בסדר. החיים די מפתיעים…

אני: אלה החיים

עמית: כן.. אני מניח שלא ידעת על אבא..

אני: ש..?

עמית: שהוא חלה

אני: לא.. ה' ירחם. מה איתו?

עמית: היה חזק ממנו

אני: אתה עובד עליי!!!

עמית: בחיי

אני: כלומר מה שאני חושבת?

עמית: לפני חמישה חודשים

אני: לא נכון!! אתה משקר לי!!

עמית: כן. הלם גדול לכולם.

אני: אני עצובה!! ובהלם!! וכואב לי!! איך? מתי? מה איתך?

עמית: המחלה הארורה הזאת. אני לקחתי את העסק בידיים כי אין ברירה אחרת

אני: וואו!

עמית: מנסים לעכל עדיין

אני: מטורף

עמית: רציתי הרבה זמן לשלוח לך ולשאול אם יש איזה משהו מיוחד שהוא סיפר או שיתף אותך אז…

אני: לא… לא הבחנתי בכלום. הוא ידע?

עמית: כן. בקטע של סיפורים עליו, לא משהו ספציפי

אני: הוא דאג כל הזמן רק לומר שהוא אוהב לחיות

**

במוצ"ש ידעתי שלפניי שבוע מטורף. סוף שנה בחברת תקשורת זהו לא דבר של מה בכך (ובעצם בכל חברה מתוקנת). כל הנושא של סגירת שנה, מיליון תיוקים, משכורות לעובדים וטירוף של ממש. מצד שני, אמא צלצלה וביקשה שאגיע למחרת בבוקר לאשדוד, אמרה שנוסעים. לפני השיחה ההיא עם עמית, כנראה שהייתי דוחה לעצמי את הגיחה לחופשה הקצרה שהסתיימה תוך 48 שעות. בימים אחרים סביר להניח שהתירוץ הקבוע של עבודה קודמת לכל חופשה, הייתה תופסת את מקומה – אבל למחרת אספתי את הוריי ונסענו.

תמיד אמרתי שהמשפחה לפני הכל. ומצד שני, אנחנו עסוקים כל הזמן, עם מאתיים אלף תכניות בשנייה ובדרך כלל חושבים על אחרים. לפעמים, רק לפעמים, אנחנו צריכים לשים לב לעצמנו. ככה, בקטנה.

כנראה שהחיים האלה, מתישהו באמת מסתיימים, בלי סימן, בלי התראה, לא תמיד אנחנו מספיקים את כל מה שבאמת בא לנו לעשות. עוד אלף שקל או מיליון לא באמת יזיזו לנו אחרי שנסיים את הביקור בגן העדן שלנו כאן למטה – והביטוי הזה לא לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום – כנראה שהוא ממש נכון. אין ערך למשפחה, כפי שאין ערך לחיים. העבודה תחכה. ולאלו שיודעים לצאת לחופשות ולעשות חיים: אשריכם! כתבתי חמש מאות פעם ואני כותבת שוב: אף אחד לא הולך מהעולם הזה, אפילו לא עם זוג גרביים.

בריאות ושלווה לכולם. שלכם, ליזה