בשלוש השנים האחרונות כשחלק מהמציאות היומיומית שלי כללה בתוכה נסיעות מרובות של בעלי לחו”ל, לא פעם הייתי מסתכלת לשמיים, וככה בשיחות שביני לבינו, מבקשת קצת יותר זמן איכות משפחתי. קצת יותר זמן עם בעלי, קצת יותר זמן משפחה, זמן של שקט. בימים האחרונים בשבועיים האחרונים, זאת בדיוק המציאות, אנחנו יחד. כולנו. בבית. בעלי ואני עובדים מהבית, הילדים בבית כולנו יחד (כמו אצל כולם).
מעבר להבנה שיש כאן הזדמנות ל”השלמת פערים” של זמן משפחתי, וזוגי, בתוך כל הדאגה מהמצב הכלכלי, ותוך כדי תקווה כנה לשגרה בטוחה ובריאה שתשוב לכולנו במהרה, מעבר להכל ישנן גם לא מעט מחשבות. בימים של שגרה הריצות הן אינסופיות, אנחנו במרדף אינסופי אחרי תארים, שכר, הישגים, תעודות, מספרים, והכל בלוחות זמנים צפופים. מה שמפיל אותנו.
1. לרדוף אחרי ” תוצאות”, ולא תמיד לבחון את ה“דרך”: העובדה שנפגשתי עם הילדים שלי פחות משעתיים כל השבוע, זניחה לעומת העלאה בשכר שצפויה לי. העובדה שבקושי פיניתי זמן לבעלי השבוע, זניחה לעומת הקידום שלי בעבודה כרגע. העובדה שאין לי כרגע כסף בחסכונות שלי, מתגמדת אל מול האופוריה שאחוש ברכב בחדש שלי.
2. ל“השוואה חברתית“: “אם הם נסעו לחופשה אקזוטית, גם אני רוצה”. (לא בהכרח אודה בזה כרגע, אבל זה יישב לי בראש), “אם היא ירדה במשקל, גם אני רוצה” (אני מפרגנת לה, אבל בא לי גם), אם הם קנו בית חדש, גם אני רוצה” (גם אם לא אמר זאת בקול, אשמע את הקול הזה בראשי) – והנה פתאום ישנה איזו התכנסות פנימה, הנה פתאום אנחנו לומדים להיות רגע במקום של הדרך, ובעיקר של הדרך שלנו, ולא של אחרים. עם בני הזוג שלנו, עם הילדים שלנו, עם עצמנו. כאילו מישהו שם לנו רגע תמרור עצור, ונתן לנו סימן להתרכז רגע בעצמינו. להבין רגע שזה מה יש, וזה הטוב ביותר עבורנו.
חידוש, גיוון, היכרות ויצירתיות, מהווים תנאי ליצירת ריגוש ותשוקה
אם בימים של שגרה, אנשים “בורחים” מהתמודדויות, ומושכים עוד כמה שעות בעבודה, או מפסיקים לדבר אחד עם השני/ה כחלק מברוגז, או איזה קונפליקט לא מוסכם, ובקלות מרימים את הקול, ומדברים באופן שאינו הולם, וגם קצת כי הכל מובן לנו מאליו… אז היום, אין לאן לברוח!!!!!!!!!!
אנחנו כאן. יחד – ונותר לנו רק להתמודד. אנחנו מתאמנים על “עיגול פינות”, אנחנו מתאמנים על “צמצום אגו”, אנחנו מתאמנים על איפוק, סבלנות, והרבה נשימות, אנחנו מתאמנים על סליחה, ומחילה, אנחנו מתאמנים על התגמשות, אנחנו מתאמנים על “לקום מהר” מכל וויכוח או משבר, אנחנו מתאמנים על לנהל דיונים מכבדים, שבעיקר מעבירים את הילדים שלנו שיעור ולמידה, שהיא משמעותית יותר מכל למידה מרחוק שהם חווים, כי זה הכי כאן, הכי אמיתי, הכי אותנטי, הכי שלהם. הכי שלנו.
תאפשרו לעצמכם להכיר את הילדים שלכם, ובעיקר את בני הזוג שלכם, באופן מחודש, שונה, אחר, מזה שכבר הכרתם. תאפשרו לעצמכם ” צלילה פנימה”, תבחנו את עצמכם, אל מול עצמכם, מה מצמיח אותי בסיטואציה, מה אני לומדת על עצמי? מה עושה לי טוב? מה החולשות שלי?? מול מה הסיטואציה הזאת מאלצת אותי להתמודד? ואיזה שיעור אני עוברת? איך אני אוספת תובנות ? ובעיקר מקבעת אותן לתוכי, ולא נותנת להם להיעלם מייד עם החזרה לשגרה? אנחנו הרי ידועים כיצורים עם זיכרון לטווח קצר.
כשנלמד לזהות את ה”שכר” שבצד ההתנהגות הנוכחית שלנו, יותר קל יהיה לנו לקבע אותה לטווח ארוך. כשנבין שלאמר סליחה, לא הורג אף אחד, כשנבין שלהתרומם ציק צק מוויכוח או מריבה, לא מוריד מכוחנו, ההפך, מגדיל את החוסן המשפחתי שלנו… כשנבין שדיבור מכבד, והסתכלות מתחשבת, הם מתנה לכל בני הבית… כשנסלח לעצמנו, נתרכז בעיקר ולא בתפל, ניתן דגש על היש, ולא נחפש את מה שאין – וע”י כך נתקדם מיום ליום, ביום שנבין את כל אלה, יש סיכוי ש”תובנות הקורונה”, יתביעו את חותמם בטווח הרחוק.
לכולנו כלכך הרבה פנים, שמשתנות אל מול הסיטואציה. בימים של לחץ, שגרה, עומס, עמידה בלוחות זמנים צפופים – אנחנו אחרים מאשר בבית שלנו, בסיטואציה נוכחית, תנו מקום להיכרות מחודשת. רק נדמה לכם שאתם מכירים את עצמכם, את ילדיכם, ובעיקר את בן/בת זוגכם, תמיד ישנם צדדים מעניינים שצצים ברגעים מעניינים, והם אלה שמכניסים ריגוש עניין, ותשוקה.
מזמינה אתכם לצלול פנימה, באומץ, להיזכר כמה טובים וחזקים אתם, כמה הקן הפרטי שלכם הוא אוסף מופלא של בחירות מודעות שלכם, וכעת עלינו לשמור על הקן הזה, באחריות, ובעיקר באינסוף דאגה, הכלה, ואהבה.
זקוקים לאיזו שיחה איתי?? אני כאן למענכם, כן כן גם בשיחה ווירטואלית, מחדדים, פותרים, ומבינים הרבה מאוד דברים, שהופכים את הרחוק – לקרוב. מזמינה אתכם לשיחת ייעוץ. נועה 0549599880 וזיכרו! אחדות, הכלה, ואהבה, מנצחות גם את הקורונה.
בריאות לכולנו!!!!!!!
