fbpx

"הבנתי שהעבודה בקהילה היא הייעוד שלי – ומאז אני במאוחדת"

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

קטי דידיק מציינת עשרים ושתיים שנים מאז עלייתה בתכנית 'סלה' מאוקראינה ולעולם לא שוכחת את הדרך שעשתה מילדה בת 3 שאושפזה לעתים תכופות בבית החולים ועד לזו שמטפלת במבוטחים, במסגרת הקהילה בקופת החולים מאוחדת. אשה שהיא השראה

עם התפרצותה של מגפת הקורונה לישראל מונתה קטי דידיק (39, נשואה ואם לשלושה) למנהלת הסיעוד במרחב אשדוד במאוחדת, ובמסגרת זו היא מנהלת את מערך הסיעוד ביבנה, גדרה, גן יבנה, בני עיש, קרית עקרון, מזכרת בתיה, קרית מלאכי ויד בנימין – במאוחדת. דידיק עברה כברת דרך ארוכה מאז עלתה ארצה במסגרת תכנית 'סלה' ומציינת 22 שנים מאותו הרגע בו דרכה על אדמת ישראל לבדה. היא נולדה באוקראינה ל- ילנה – מתכנתת במקצועה ואלכסנדר, איש עסקים ולמרות היותה בת יחידה, ידעה תמיד כי יבוא היום שבו תעלה ארצה ממניעים ציוניים. "הייתי שותפה בקהילה היהודית בעיר ניקולייב שבה נולדתי, כילדה הייתי נוסעת למחנות קיץ של הסוכנות היהודית, הייתי הולכת לבית ספר יהודי פעם בשבוע בחסות ארגון ביתר. דיברנו רוסית אבל למדנו על המסורת היהודית, חגגנו חגים ונחשפתי לאנשים שעשו עליה. ידעתי תמיד שיבוא יום וגם אני אעלה לארץ ישראל – וזה קרה. עליתי במסגרת תכנית 'סלה' – סטודנטים לפני הורים אבל עד היום ההורים לא מצאו את הצורך לעשות זאת, אני עוד מחכה שזה יקרה ומאמינה שבאיזשהו שלב זה יקרה. באוקראינה אין להם אף אחד. יותר מכך, זה היה צעד שההורים שלי דחפו לעשותו".

בגיל 17 לאחר שסיימה תיכון, התקבלה לתכנית – ובאוקטובר 1998 עשתה עליה. "הגעתי לפה לבד, גרתי בכפר הסטודנטים איבים שליד שדרות. נסעתי לאולפן כל יום במשך שמונה חודשים. לאחר מכן עברתי לגור בבאר שבע, למדתי במכינה בבן גוריון ואז הגיע הרגע שצריך להחליט מה אני רוצה ללמוד. בזמנו מאוד אהבתי מתמטיקה ופיסיקה וחשבתי ללכת לכיוון מקצועות התכנות כמו אמא אבל בשנת 2000 הייתה הנפילה הגדולה של חברות ההייטק ורבים חיפשו עבודה בתחום המחשבים – ולא מצאו. לבסוף, בהמלצת אחד המדריכים מ'סלה' בחרתי ללמוד סיעוד, להיות אחות – מקצוע מבוקש שתמיד יהיה בו עיסוק בחיים, חשבתי על החלק הפרקטי. אמרתי 'וואלה לא אכפת לי לנסות'. התקבלתי לאוניברסיטה העברית בירושלים והתחלתי ללמוד בשלוחה שבהדסה עין כרם. באותה השנה סבתא וסבא החליטו לעשות עלייה, שכרתי דירה בקרית מנחם והם באו לגור איתי".

אלא שהמציאות הייתה מורכבת יותר. ההורים נותרו באוקראינה – וכך גם האהבה. חצי שנה לפני שעלתה ארצה, הכירה את איגור (כיום מהנדס בניין בחברת 'קווים') ואת הקשר ביניהם הם המשיכו באמצעות שיחה שארכה שעה, פעם בשבוע ובמכתבים. "היה לי מאוד לקשה להיפרד ממנו תקופה אבל הייתי מאוד נחושה לעשות עליה ולשלם את המחיר. היה לי ברור שאני לא מוותרת". עם זאת, לא הכל החל חלק. "היה לי מאוד קשה, השפה לא הייתה ברמה מספיק טובה כדי להכיל לימודים אקדמאיים, למרות שאני רגילה שהכל בא לי בקלי בקלות ודברים שאני לומדת – אני קולטת מהר, נתקלתי פתאום באיזשהו קושי. מה גם, שהייתי צריכה לתמוך בסבתא וסבא, שעלו ארצה להיות לצידי", היא אומרת. בין לבין, לאחר מספר ביקורי מולדת באוקראינה הציבה בפני אהובה עובדה: מתחתנים בקיץ וחוזרים לישראל. "איכשהו במהלך שנת הלימודים החלטתי שאני חייבת להקדים ואמרתי לו 'מה דעתך אם אקפוץ בחופשת סמסטר ונתחתן?', הוא אמר 'יאללה, בואי, וזרמנו עם זה'. בגיל 19 נישאתי וחזרתי לארץ לסדר לו את אשרת הכניסה. בזמן הזה עשיתי הפסקה קצרה מהלימודים, היינו בהתאקלמות של שנת נישואים. לאחר שעלה ארצה, הלכתי לעבוד כדי לפרנס – בזמן שהוא למד באולפן. במקביל הוא קיבל את תעודת המקצוע כמהנדס בניין ואני הגעתי למסקנה שלמרות הקושי אני רוצה להמשיך ללמוד סיעוד, התגעגעתי לזה – והתקבלתי מחדש".

בשנה השלישית ללימודיה, נולדה בתם הבכורה. כסטודנטית לסיעוד עבדה במחלקת הפלסטיקה בבית החולים בירושלים, לאחר מכן מיצתה ועברה לעבודה כאחות במחלקת טיפול נמרץ. כעבור שנתיים ולאחר שילדה את בתה השנייה היא קיבלה המלצה מחברתה שעבדה במרפאת מאוחדת במעלה אדומים להצטרף אליה. "החלטתי שאני מנסה את תחום הקהילה – ושם התאהבתי. הבנתי שהעבודה בקהילה היא הייעוד שלי – ומאז אני במאוחדת".

למה דווקא סיעוד?

"מדובר במקצוע רב תחומי, עם הרבה אפשרויות להתפתח ואני מאוד אוהבת אתגרים. הטיפול לא מתמקד באוכלוסייה מסוימת אלא בכל מיני גילאים, עם בעיות שונות. ישנה אפשרות להתקדם ולצמוח הן על פי תחום והן בהיבט הניהולי, אין אף מקצוע אחר שאפשר למצוא כל כך הרבה אופציות לעיסוק. בתפיסה שלי, העבודה היא חלק משמעותי ביותר במהלך החיים – ואם את לא אוהבת את מה שאת עושה – זה כישלון – ולכן מאוד חשוב לי שהאנשים שעובדים תחת האחריות שלי, יאהבו וייהנו מהעשייה שלהם, זו המטרה בעיניי".

היא החלה כאחות בקהילה במעלה אדומים, בחלק מהזמן ניהלה את מערך הסיעוד במרפאה קטנה של מאוחדת ביישוב. לאחר שנה וחצי, בעקבות מעבר מגורי המשפחה למרכז הארץ חיפשה עבודה בתחום, "אחרי שעשיתי המון ראיונות עבודה, בסופו של דבר החלטתי שאני נשארת במאוחדת – כאן הבית שלי  לגמרי". היא עברה למרפאת מאוחדת 'קניותר' בנס ציונה, ולאחר כשנה נבחרה לנהל את מערך הסיעוד במאוחדת 'נאות שקמה' בראשון לציון, שם עבדה במשך 3 שנים. היא הביאה לעולם את מיכאל בנה ויצאה לחופשת לידה במהלכה אתגרה את עצמה עם מועמדות לניהול מרפאת 'קדמת ראשון' של מאוחדת – "וכשמוניתי לתפקיד, הרגשתי שעליתי עוד מדרגה". מאז עלתה מדרגה נוספת כאשר כישוריה לא נעלמו מעיניהם של קברניטי המחוז שמינו אותה באפריל האחרון לאחות המרחבית (מרחב אשדוד).

"אני רק נראית עדינה", היא צוחקת, "היה לי אתגר להכיר מרחב חדש ובעצם מיד עם כניסתי לתפקיד זו הייתה קפיצה למים עמוקים – כמו תמיד. לא היה זמן להסתגל לתפקיד החדש בעקבות הקורונה אבל ההרגשה היא שאני נמצאת פה המון זמן. כמובן שהאנשים שסובבים אותי – הן מנהלות המרחב המקבילות, הן המנהלת המחוזית רויטל תורג'מן והן מנהלת המרחב יוכי מאיר, שקיבלו אותי מאוד יפה – תרמו לכך".

ובכל זאת, לא פשוט להיכנס לתפקיד כה משמעותי בתקופת קורונה…

"כבר אמרתי שמאוחדת זה כמו הבית? אז זה לגמרי כך, גם אם לפעמים העבודה גולשת הבייתה. בתפקיד החדש אני יותר מחוברת לטלפון, למיילים וחושבת על עבודה כל הזמן – כי זה החיים. יש לי תמיכה מלאה מכל בני המשפחה שלי, בעלי מפרגן לי מאוד וכל ההחלטות לגבי ההתפתחות שלי בקריירה הן במשותף איתו. אני מרגישה את הגב שלו תמיד, אם זה מבחינת הילדים, אם זה מבחינת הבית, אם זה מבחינת תמיכה נפשית – הוא תמיד שם ויש לי מזל גדול שיש לצידי אדם שנותן לי את המרחב והשקט להצליח ולפרוח במה שאני כל כך אוהבת לעסוק בו".

עד כמה הרפואה ההיברידית של מאוחדת תרמה לתחום הסיעוד?

"מאוד. זו התקדמות מטורפת מבחינה טכנולוגית ובמיוחד בעידן הקורונה. מאוחדת זיהתה את הפוטנציאל הדיגיטלי מזמן וכשהמגפה הגיחה משום מקום, המהפכה ההיברידית שהתחילה שנה קודם במאוחדת הוכיחה את עצמה. כל עוד המגפה הזו משתוללת בחוץ, אנו לא רוצים לסכן את האוכלוסייה המבוגרת – וזוהי הזדמנות אדירה לתת מענה מקצועי ומלא מרחוק. אנחנו נמצאים כל הזמן בקשר עם הלקוחות שלנו, השירות הוא בראש מעייננו ואני שמחה שיש את השירות ההיברידי שבאמת יכול לסייע למבוטחים שלנו בצורה המרבית".

עם יד על הלב, את חושבת שעבודת האחיות זוכות להערכה שונה בעקבות הקורונה?

"בוודאי. פתאום האחיות והאחים שווים יותר, את מרגישה את זה. המבוטחים הבינו את מהות התפקיד של האחות, את החשיבות של התפקיד הזה – אם זה בבית החולים ואם זה בקהילה. כשכולם בבית, בחל"ת או מובטלים – האחים והאחיות המשיכו לעבוד שעות ארוכות למרות שהתמודדו עם אותן בעיות כמו שהיו לכל אחד אחר. בזמן שהאחים והאחיות עבדו – הילדים שלהם היו בבית. כשכולם בסגר – אנחנו ממשיכים בעשייה. כשאנחנו מגיעים לעבודה אנחנו מנתקים את עצמנו מכל הקשיים בבית, חייבים להיות אמפטיים כלפי אנשים, לעזור מכל הלב גם אם חווים משבר אישי – צריך לשים את זה בצד, ולהתפנות נפשית כדי לטפל בזולת. אצלנו אף פעם לא משעמם, יש לנו מבצע אחר מבצע למלא לטובת המבוטחים שלנו ויש בזה סיפוק מאוד גדול, במיוחד ששומעים את המילה 'תודה'. כשאת מקבלת 'תודה' מבן אדם שטיפלת בו ועזרת לו – זו אחת הסיבות שבגללן שווה כל כך להיות אחות, את יודעת שבאמת עשית טוב לבן אדם. מצד שני, בארץ, מבחינת ההערכה הכספית וההכרה כמקצוע – זה לוקה בחוסר בעיניי ואני מקווה שבעקבות הקורונה, זה ישתנה".

לסיום, יש איזה מסר שתרצי להעביר לקוראים?

"מגיל 3 הייתי ילדה מאוד חולה, עם אסטמה מאוד קשה, מתאשפזת לתקופות ארוכות, מה שנמשך עד גיל 14 לערך. ביליתי הרבה זמן בין בתי חולים והייתי בקשר מאוד הדוק עם רופאים. עם ההתבגרות איכשהו המצב הבריאותי השתפר וטפו טפו עד היום אני בסדר. פעם אחת כשאמא חזרה לאשפוז איתי שאלו אותה 'מה, היא עדיין חיה הילדה הזאת?'. אז אני חיה ולא שוכחת אף פעם את המשפט הזה, הוא מלווה אותי בכל שלב – ובזכותו אני מציבה לעצמי בכל פעם אתגרים חדשים".

מערכת חדשות אפס שמונה מכבדת זכויות יוצרים ועושה את מירב המאמצים לאתר בעלי זכויות בפרסומים ו/או צילומים המגיעים אלינו. אם זיהיתים צילום ו/או כל פרט שיש לכם זכויות בו/בהם, אנא פנו אלינו לבקש לחדול מהשימוש בו/בהם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

אולי יעניין אותך גם:

תגובות

תגובה אחת

  1. מיכאלה הגב

    קטי אין עלייך.את מודל לחיקוי הן בתחום האישי ומעל לכל בתחום המקצועי.ברמה המקצועית למדתי ממך המון,את זאת שקלטת אותי כאחות בקופ"ח ובזכותך אני גאה לעבוד במאוחדת עד עצם היום הזה.מודה לך וגאה בך.תודה

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן