“הגענו לעזה, את חיה את המוות. את לא יודעת מתי זה יתפוס אותך ואיך זה יראה”

בעצרת הענק בכיכר החטופים הוקרנה עדותה הקשה של אגם גולדשטיין אלמוג, ששוחררה לאחר 51 יום מהשבי.

״אבא שלי עמד בכניסה לממ״ד עם הקרש של המיטה של אחותי, הם נכנסנו וירו בו ישר. הוא צעק “לא לא לא ” ואנחנו ישבנו מחובקים בפינה של החדר. הובילו אותנו החוצה, עברנו מעל אבא שלי, ראינו אותו שוכב עם הידים למעלה. אפילו לא ירדנו לנשק אותו או להיפרד. הכל היה מעורפל ובצעקות שלהם ואז אחותי התעלפה ונורתה גם. הגענו לעזה, את חיה את המוות. את לא יודעת מתי זה יתפוס אותך ואיך זה יראה, אם זה יקרה בעינויים או שפשוט ירו בך או מההפצצות של חיל האוויר בכלל. את כל הזמן חושבת איך המוות הולך להיראות.

״באחד הימים עברנו מבית למנהרה, פתאום נפתחת דלת ומחכות שש בנות ופתאום הבנו שיש בנות שהיו לבד. הרבה בנות חוו פגיעות מיניות קשות, הן פצועות פציעות מאוד מאוד קשות ומורכבות שלא מטופלות. הן חובשות את עצמן או שאנחנו עזרנו להם לחבוש. כשאנחנו היינו איתן זה כבר היה תקופה שהן חובשות רק כל חמישה ימים כי כבר אין תחבושות. אני מניחה שזה עכשיו פעם ביותר ימים כי החומרים נגמרו והאספקה הולכת ופוחתת וזה גם הפגיעה הפיזית וגם הפגיעה הנפשית. אני לא יכולה לדמיין בכלל מה המצב שלהן, באיזה תקווה הן נאחזות.

״אני מבקשת מכם לעשות הכל כדי להוציא אותן. ממש לפעול ולזוז ולהזיז. זו זכות בסיסית שמגיעה לכולם – לחזור הביתה, למשפחות, לבנות חיים״.

■ לקבוצת חדשות בווטסאפ – מלחמה בישראל חרבות ברזל לחצו כאן

◼️ לרשימת קבוצות הווטסאפ השוות שכדאי לכם להצטרף אליהן – לחצו כאן